לאורך 40 שנות עבודתי בתקשורת הבינלאומית – החל בימים הראשונים שלאחר סיום התואר השני באוניברסיטת סירקיוז בצפון מדינת ניו-יורק, כשהתקבלתי כשוליה ועוזר הפקה ברשת הטלוויזיה האמריקאית  ABC News בניו-יורק, דרך תפקיד של מפיק ברשת - NBC News, ועד לתפקיד מנכ”ל חברת תקשורת והפקות גדולה בישראל, ״אולפני הבירה ירושלים בע״מ - JCS, ארבעה עשורים שבמהלכם לקחתי חלק פעיל בהפקה של שידורים חיים ודיווח עיתונאי מעשרות אירועים חדשותיים דרמטיים שהשפיעו על העולם ועל חיינו כאן בארץ.
​
עד שיום אחד, כל זה נגמר. החברה נסגרה והעובדים כולנו התפזרנו, כל אחד לדרכו. רגע לפני ש-״הורדתי את השאלטר״ וכיביתי את האור במשרד, לקחתי קופסת קרטון והפקדתי בתוכה את הזיכרונות שאספתי ושמרתי במגירה. מעט תמונות סטילס והמון תעודות עיתונאי בשפות, צבעים וגדלים שונים, ובתעודות תמונות סוג ״פוטו-רצח״ שלי עם שיער שחור מתולתל, ואחרות עם הרבה פחות שיער והרבה פחות שחור. פגעי הזמן.
​
בבית הוספתי אל הקופסה אביזרים שונים ששמרתי עוד מימי הנסיעות בתפקיד העיתונאי למחוזות רחוקים לסיפורים שעשו כותרות בעולם. רפורטר נוט-בוקס; בחלקם רשימות של מספרי טלפון של אנשים שפעם היו מישהו והיום כבר לא, במדינות שהיו פעם והיום הן רק ערך בויקיפדיה. כרטיסי ביקור, מתאמים למטענים, פלאגים ואוזניות, פנס ראש וכובע עם כיתוב באותיות קידוש לבנה - PRESS.
במעטפה אספתי את הדרכונים שפג תוקפם כבר לפני שנים. חסרי כל ערך למעט סנטימנטלי - כאלה עם חתימות מוזרות בכניסה לארצות שדרכון ישראלי לא היה שם עניין שבשיגרה. חותמות ובולים בשפות שונות כשכל חותמת וכל בול מזכירים לי את אותה נסיעה ספציפית.
​
כן, "תליתי את הנעליים" ויצאתי לפנסיה. אחרי ארבעה עשורים מרתקים, בארץ ובעולם - קורקעתי. לא תהיינה יותר נסיעות עבודה ארוכות. לא עוד טיסות של לפנות-בוקר בכדי לתפוס קונקשן באירופה.
אני שהחמצתי את מסיבות הסיום של הבנות בגני הילדים ובבתי הספר כי תמיד היה משהו חשוב יותר בעבודה. אני שהייתי צמוד לביפר ואחר כך לפלאפון 24/7 הנחתי את כל זה בקופסה וביומן רשמתי רק את ימי התורנות עם הנכדים בתל-אביב. את סדנאות הצילום, הכתיבה, והתנדבות בקהילה.
מרגיש שקיבלתי הזדמנות שניה, מתנה גדולה.
במשך שנים ידעתי שאני רוצה למצוא לי את הפינה לשבת ולכתוב - לא ידעתי על מה. רק ידעתי שמרגיש שיש לי צורך להשאיר אחרי משהו כתוב, משהו אישי. משהו שאבא שלי אף פעם לא עשה בשמו. הרגשתי שאני חב  לו את החוב הזה. שמחתי שניתנה לי ההזדמנות.
 
בארון, ליד הקופסה עם הזכרונות נמצאות  גם החולצות המקופלות, מגוהצות, מעומלנות, כמו חיילים על המדף. גם העניבות תלויות לצד חליפות המנכ”ל שניהל פעם מאות עובדים והיום ממהר לאסוף את נכדיו מהגן ומבית הספר. לפגישות שלי היום - קוד הלבוש הוא טי-שירט וג׳ינס.