top of page

אבא שלנו כתב צבאי 1948

Updated: May 11, 2023

הכתבה של עופר אדרת פורסמה בעיתון ״הארץ״ בערב יום העצמאות תשפ״ג 25 באפריל 2023

הכתבה התבססה על כתבות של אבא ממלחמת השחרור שכתב מירושלים הנצורה. אלבום הכתבות עצמו נמסר על ידנו לארכיון במוזיאון הפלמ״ח בתל-אביב



a009-25
.pdf
Download PDF • 4.37MB



הכתבה של עפר אדרת בהארץ 25/4/2023

 

הכתב הצבאי של "הארץ", עזריה רפופורט, לא הסתיר את התרגשותו כשנכנס בשערי הרובע היהודי בירושלים, ימים ספורים לאחר הכרזת העצמאות. רפופורט, שהיה אז בן 24, לוחם פלמ"ח ביום וכתב צבאי בלילה, הצטרף אל גדוד "הפורצים" של חטיבת הראל, שפרצה לרובע היהודי הנצור דרך שער ציון. "סופר 'הארץ' נלווה אל הכוחות היהודים שפרצו את הדרך לרובע היהודי בעיר העתיקה", דיווח העיתון. איש התקשורת חנני רפופורט, בנו של עזריה, הפקיד לאחרונה בארכיון הפלמ"ח את החומרים שאסף אביו, שמת ב-1997.

 

"נכנסתי עם היחידה המסתערת אל שער ציון וארבע דקות אחר כך קידמו את פנינו מפקד כוחות ההגנה בלוויית כמה מאנשיו בפתח עמדה שמגן דוד משורטט עליה", תיאר רפופורט. "מקום ההיערכות, בסיס הפעולה ודרך השחרור הם בסביבת קבר דוד ומקומות אחרים שההיסטוריה נושמת בהם. על רקע היסטורי זה ראו את עצמם גם מבצעי פעולת השחרור", הוסיף. פקודת היום שניתנה ערב המערכה היתה קצרה: "גדוד הפורצים! לאחר אלפיים שנה עולים היום שוב יהודים על חומות העיר הנערצה. חזקו ואימצו".

 

הדיווחים שהעביר מהשטח היו דרמטיים. נאמן לרוח התקופה, הם גם שיקפו את סערת הרגשות שאחזה בו כלוחם יהודי הנכנס בשערי העיר הקדושה. ממרחק של 75 שנה הם עדיין נקראים כשידור חי בזמן אמת. "הכוח הפורץ מתחיל להתקדם אל עבר שער ציון. הכוח נעצר. הבחורים כורעים ברך ליד קיר גבוה וצופים לכל צד. השקט המרגיז הזה. מתיחות עצומה בו, בשקט זה", תיאר את הרגעים שקדמו לפריצה. "אך לפתע מתחילה להשתולל מכונת ירייה של הערבים בעמדה הסמוכה. כדורים זוהרים נראים פוסחים על הסמטה… יחידת החבלנים נעה קדימה. כפופים כסימני שאלה, נעים כשיכורים הבחורים כשמטעני חומר הנפץ על גבם ונשקם בידיהם".

 

רכבים משוריינים של גדוד הפורצים בפריצת דרך בורמה. "עין תחת עין, פגז תחת פגז", היתה הכותרת שניתנה לאחת מכתבותיו של רפופורט

רכבים משוריינים של גדוד הפורצים בפריצת דרך בורמה. "עין תחת עין, פגז תחת פגז", היתה הכותרת שניתנה לאחת מכתבותיו של רפופורט

 

״בקפיצת קנגורו ארוכה הם עוברים לצדה השני של הסמטה והרי הם ליד החומה העתיקה", דיווח רפופורט, "נראה כאילו החומה מביטה עליהם מלמעלה ומחפה עליהם. אולי מקדמת היא בברכה את בוא בניהם של בוניה… ברוב קול נותן מפקד הכיתה הוראות אחרונות איך והיכן להניח את מטעני החומר. בלי שיישמע גם רשרוש קל ביותר ניגשים החבלנים אל השער ומניחים את החומרים… בשעה 3.35 נשמעה בירושלים הבירה התפוצצות אדירה. אפילו בלילה זה, שבו לא עברו כמה דקות בלי שישמעו התפוצצויות… הרגישו התושבים שהיו דרוכים לקראת המתרחש, שכאן אירע דבר. לנו, סמוך כל כך למקום, נדמה היה כאילו כל החומה מתמוטטת".

 

"הנצורים אמרו: 'חיכינו לכם. לולא ידענו שאתם באים, לא היינו מחזיקים מעמד עד היום'", דיווח רפופורט לאחר הפריצה לעיר העתיקה

 

החומה לא התמוטטה לבסוף, ו"שום נזק לא נגרם לשריד זה של מלכות ישראל העתיקה" הרגיע רפופורט. "בחורי הפלמ"ח, מגיני מלכות ישראל החדשה, ממהרים פנימה. שקט שרר בשטח. איש מהערבים לא האמין שאכן הגיעו היהודים אל תוך החומות... וגם אנשינו סירבו כנראה להאמין למראה עיניהם", הוא הוסיף.

 

נוכחותו של רפופורט בשטח בזמן אמת, אפשרה לו לתאר בפרטי פרטים את ההתרחשויות הדרמטיות בירושלים

 

"בצד החומה העתיקה התקדמנו… כשהנשק דרוך, ועל כל פנים מתיחות עצומה. בזינוק עברו הבחורים כל סמטה העלולה להיות גלויה למקלעני הערבים ולאחר זינוק… מצאנו את עצמנו בתוך הקימור החשוך של שער עציון… ומיד נשלחה באלחוט הודעה היסטורית למטה הפעולה, בה נאמר 'פגשנו את הנצורים'", כתב רפופורט. "הרגע הגדול חלף בלי שהרגשנו בו", תיאר באכזבה מסוימת. "כל מחשבות הרומנטיקה שעברו במוחות בשעות ההפוגה שבין כיבוש הר ציון ובין ההתפרצות לרובע היהודי… הרגש הגדול חלף בלי שמישהו יזכור לגחון ארצה ולנשק את אדמת הרובע, את אבני החומה", הוסיף. "הנצורים אמרו, 'חיכינו לכם. לולא ידענו שאתם באים, לא היינו מחזיקים מעמד עד היום'", דיווח.

 

"הרגע הגדול חלף בלי שהרגשנו בו", תיאר רפופורט באכזבה מסוימת את רגע הפריצה לרובע היהודי. "הרגש הגדול חלף בלי שמישהו יזכור לגחון ארצה ולנשק את אדמת הרובע, את אבני החומה"

 

"עין תחת עין, פגז תחת פגז", היתה הכותרת שניתנה לאחת מכתבותיו. רפופורט לא הקפיד על הפרדה מלאה בין שני כובעיו - הלוחם והעיתונאי. הניסוח ובחירת המילים בכתבותיו העידו על כך יותר מכל. "חמישה ניסיונות של הלגיון הערבי והכוחות הסעודים לפרוץ מתוך קוויהם אל עבר העמדות היהודיות סביב העיר העתיקה נכשלו באופן מוחלט, בעוד שכוחותינו הצליחו לשפר במבצע חשוב את עמדותיהם במערב ירושלים", דיווח באחד הימים. "הרעשת ירושלים העברית לא היתה רצינית ביותר. עידוד רב ניתן לאוכלוסייה האזרחית עם הרעשת התגמול ע"י כוחותינו. עד עכשיו טרם הפעיל צבא ההגנה לישראל את הנשק הכבד שברשותו", הוסיף.

 

נוכחותו של רפופורט בשטח בזמן אמת, אפשרה לו לתאר בפרטי פרטים את ההתרחשויות הדרמטיות בירושלים. "המלחמה החלה - היכנסו למקלטים", קרא לקוראיו ביולי 1948. "במשך כל הלילה… נמשכו בקדחתנות ההכנות האחרונות של אוכלוסייה לוחמת לקראת העומד להתחולל. מבתים רבים עלה קול פטיש ומסור. בחצרות רבות עמדו אזרחים… ומילאו שקים חול, אבני חצץ וחומרים אחרים שמצאו", דיווח. בהמשך תיאר את עבודות הביצורים, בהן עסקו הגברים, וכתב: "ירושלים עשתה את הצעדים האחרונים להבטיח את עצמה מפרעות של הפגזות עיוורות". במקביל, הנשים, "עקרות הבית", כדבריו, "מיהרו להבטיח כי מנת המים המגיעה להן לשבת תגיע לידיהן בהקדם. הן התנפלו על החנוונים ודרשו להוציא להן, מיד ובהקדם, את כל מה שמגיע להן למשך שלושה-ארבעה ימים".

 

חיילים בעמדות בשכונת ימין משה בירושלים, במהלך מלחמת העצמאות. "בחצרות רבות עמדו אזרחים ומילאו שקים חול, אבני חצץ וחומרים אחרים שמצאו", דיווח רפופורט

 

לאחר שצה"ל "טיהר", כלשון התקופה, את שכונות דרום-מערב ירושלים מהכנופיות של העיראקים, הסורים וה"ערב רב הערבי, שאיימו משם", כדברי רפופורט, הוא החל להסתובב ברחובות. "דממת מוות בקטמון, במושבה הגרמנית והיוונית ובבקעה", דיווח. "שלוות בית עלמין. דומיה איומה… רוח שממון", כתב. התושבים הערבים נמלטו מבתיהם, שהיו עד לא מכבר מטופחים. כעת מצא שם שיחי שושנים נובלים. כשנכנס לבתים תיעד את הביזה שביצעו בהם, לדבריו, הלוחמים הערביים שהגיעו לירושלים. "דיירי בתים אלה אספו את כל רכושם בחדר אחד או שנים, נעלו אותם וחשבו שעל ידי כך הבטיחו אותו… לחדרים אלה פרצו גם פראי-המדבר שהובאו לכאן כדי לשלול שלל ולבוז בז", דיווח.

 

"עברנו ברחובות מלאים שברי זכוכית ועץ. חוטי חשמל וטלפון רבים מוטלים לאורך הכביש ובצדי הדרכים. ענפי עצים גדועים מוטלים בצדי המדרכות, חלונות פרוצים ותריסים מעוקמים הם מחזה רגיל", תיאר, בפעם אחרת, את המראות בחלק אחר של העיר. "מה שאופייני ביותר הם הגגות האדומים הפרוצים, שברי רעפים מכסים את הסביבה, ושברי קורות בולטים מלוע הגג הפעור אל השמים", כתב. "קירות הבתים עמדו במבחן. אינך רואה הריסות של ממש עד שאתה נכנס לתוך הדירות עצמן. שם אתה מגלה את הטיח שנקלף מן הכתלים, את שברי הרהיטים ואת רסיסי הפגזים, שבמקרים רבים הם תקועים עדיין בקיר או ברצפה המאובקת".

 

חיילים ערבים בחומות העיר העתיקה במלחמת העצמאות. רפופורט דיווח כי חיילים ערבים בזזו את בתי התושבים הערבים שננטשו בירושלים.

 

באחד הבתים צדו את עיניו "מחוג דק של שעון קיר גדול, המוטל על גבי שבר ארון ופמוט של שבת המוטל לא הרחק משם". בבית כנסת בו ביקר תיעד רפופורט את התקרה, שחלקה הגדול התמוטט, ותלויה עדיין על כבל ברזל אחד. "מכוח ההדף נמעך לגמרי ארון הקודש, ופרוכתו המרוטשת בחמישה רסיסים נלקחה מן המקום על ידי השמש, שאסף גם את קרעי החומשים והסידורים שהוטלו לכל עבר מעל לבימה ההרוסה. כל הספסלים הפוכים, שבורים או מוטלים על צידם. רק מושב אחד נשאר עומד כמקודם. 'מושבו של הרבי', אומר השַׁמָּשׁ ומקולו מבצבצת אמונת מסתורין וחרדת קודש".

 

"ירושלים העברית לא תיכבש לעולם על ידי צבאות ערב, והאויב יודע זאת, הכריז מפקד המחוז שהבטיח הפתעות למפקד הכוחות הערבים". את הדיווח הזה העביר רפופורט באחד הימים מפיו של דוד שאלתיאל. "הישוב בירושלים יסבול מצור… והרעשות אך אינני מאמין כי סבל זה יהיה גדול מכוחו של הישוב, שעמד בגבורה נפלאה כזאת עד היום".

 

"אמא יקרה! מה לכתוב לה? איך לכתוב לה שלא תדאג? מותר ליפות קצת את האמת, שתהיה כמו שיר או דבר ספרותי", כתב רפופורט על הלוחמים הצעירים שכתבו מהחזית להוריהם המודאגים

 

בכתבה אחרת קבע כי "המסקנה היחידה האפשרית" היא להילחם עד הסוף. "רק ידי תושיע לי! ואין הבדל אם חלק מבקש לכך את עזרת ריבונו של עולם וחלק מבקש תגבורת בנשק וציוד. אלה כאלה הכירו כי הדרך היחידה העומדת לפני ירושלים העברית היא מלחמה עד הסוף. כי בכוחנו ללחום עד הסוף וכי סוף זה, ויהיה אשר יהיה הסוף, טוב יותר מכניעה או השלמה עם חיות אדם בכאפיות", כתב. "מדרום מתקרבים כוחות הצבא המצרי, ממזרח ומצפון מרעישים התותחים, במערב אין כל חדש ובירושלים אין חשמל… היישוב הירושלמי החל להרגיש את כובד המלחמה. התושבים מקבלים על עצמם את הייסורים והתלאות באומץ, ואינם נופלים מהבנים, האבות והבעלים בעמדות ובקווים".

 

הריסות בירושלים בעת מלחמת העצמאות. "מה שאופייני ביותר הם הגגות האדומים הפרוצים, שברי רעפים מכסים את הסביבה", כתב רפופורט

 

רפופורט תיעד גם את הלוחמים הצעירים, שנדרשו בידי מפקדיהם לכתוב מכתבים להורים המודאגים בבית. "אורי איננו אוהב לכתוב מכתבים. איננו מוכשר לכך. נדמה לו כי לעולם לא יצליח לסיים מכתב הגון. אך הפעם הצטרפו כמה גורמים שאילצו אותו לשבת לכתוב הביתה", תיאר רפופורט באחת הכתבות. "אמא יקרה! מה לכתוב לה? איך לכתוב לה שלא תדאג? מה לספר ומה לא לספר? אם כבר לכתוב, הרי לכתוב את האמת, לא את כולה ואולי לא בדיוק גמור - אך בעצם יכתוב את האמת! מותר ליפות קצת את האמת, שתהיה כמו שיר או דבר ספרותי. כן, למעשה יכתוב את האמת. אך בשים לב לדאגה האימהית הגוברת תמיד מרחוק, ולהוראות הביטחון".

 

על מה דיווח לאמו אותו חייל לבסוף? "אמא דואגת לבגדיו וללבניו. הוא ודאי קרוע ובלוי. הוא מרגיש אותה ומספר לה כי אם אין אפשרות כביסה, מקבלים כל שבוע בגדים חדשים לגמרי. אפילו גרביים", תיאר רפופורט. "הוא סיפר כי יש לו חברה נחמדה בשם חוה שעוזרת לו בעניינים כאלו ומתקנת לו את הגרביים מדי פעם. הוא מוסיף וכותב לאמא, שלא תצטער כי לא לימדה אותו לתקן גרביים. אין כל צורך בכך. ובכלל, איך היא מתארת לעצמה אותו, את אורי שלה, הוא שמעולם אין לו סבלנות, אפילו לכתוב מכתב, יושב ומתקן גרביים". בהמשך ציטט מהמכתב ששלח החייל לאמו: "אני חושב שאשלח לך בהזדמנות כמה זוגות, שתראי בעצמך כמה יפה מתקנת חוה".

 

 

 

 

 

 

סוף





Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page