top of page

הכסא של חיימי

Updated: Feb 23



״הכסא של חיימי״


בשבת האחרונה ירד הגשם הראשון של תשפ״ג . הבאתי לאמא כסא גלגלים.

לא גשם זלעפות, אפילו לא היורה כנראה, אבל כשיצאתי עם הכסא מהמעלית - המדרכה היתה רטובה.

הכנסתי את הכסא לאוטו, אחרי רבע שעה אמא כבר ישבה על הכרית המוגבהת, מחייכת. ״כמו בת מלך״ העידה על עצמה בחצי חיוך של מבוכה.


כשנכנסנו למעלית ראתה את הדמות בכיסא משתקפת במראה ופניה השתנו.


הסיפור המלא בקישור:




בשבת האחרונה ירד הגשם הראשון של תשפ״ג. הבאתי לאמא כיסא גלגלים.

לא גשם זלעפות, אפילו לא היורה כנראה, אבל כשיצאתי עם הכיסא מהמעלית – המדרכה הייתה רטובה.

הכנסתי את הכיסא לאוטו. אחרי רבע שעה אמא כבר ישבה על הכרית המוגבהת, מחייכת. ״כמו בת מלך״ העידה על עצמה בחצי חיוך של מבוכה.

כשנכנסנו למעלית ראתה את הדמות בכיסא משתקפת במראה ופניה השתנו.

הכנסתי את הכיסא לאוטו. אחרי רבע שעה אמא כבר ישבה על הכרית המוגבהת, מחייכת. ״כמו בת מלך״, העידה בחצי חיוך של מבוכה. כשנכנסנו למעלית ראתה את הדמות בכיסא משתקפת במראה ופניה השתנו

אחר כך בחוץ גילתה פתאום את הציפורים הקטנות על המדרכה – דברים שרואים מגובה המושב של הכיסא; הכיסא של חיימי.

חיימי היה השכן בבית ממול, מעבר לרחוב, בקומת הקרקע. הם היו שם כשאנחנו הגענו לרחוב ב-1952. חיימי, אשתו רוחל'ה וחמותו. לחיימי היה מוסך בצפונה של העיר ויגואר לבן קרם, עם לוח שעונים מעץ שחיימי היה דואג להבריק.

חיימי היה יוצא בבוקר מוקדם לעבודה בחולצת טריקו כחולה ומכנסי בד כחולים ונעליים שחורות. בארגז כלים קטן היה לוקח את הסנדוויצ'ים והפרי, מתניע ונוסע.

איך אני יודע?

הייתי עומד על המרפסת ורואה אותו. הייתי עומד על המרפסת גם אחר הצהריים – מחכה לראות שחיימי יחזור. ובין ארבע לחמש חיימי היה חוזר. גריז שחור על הידיים, ״בוא נני, בוא נגמור את המיראז", היה קורא לי מלמטה ונכנס הביתה.

ואני, הייתי יורד אז עם הקופסה של המיראז׳ או נושאת המטוסים על עשרות חלקיה הקטנים והמדבקות הצבעוניות שאהבתי להדביק כשהכל היה מוכן, מודבק ועומד על כנו. הדבק היה בבקבוקונים קטנים מגומי, היו עושים חור עם סיכה ומקווים שהדבק לא יתפרץ כמו שד מהבקבוק.

הייתי עומד על המרפסת ורואה אותו בבוקר, וגם אחה"צ, מחכה על המרפסת שחיימי יחזור. ובין ארבע לחמש היה חוזר, גריז שחור על הידיים. ״בוא נני, בוא נגמור את המיראז", היה קורא לי מלמטה ונכנס הביתה

מהתמונה על הקופסה היה נראה שאין כאן אתגר אמיתי, אבל איכשהו, תמיד היו נשארים על השולחן כמה חלקי פלסטיק קטנים שלא מצאו את מקומם מתחת לכנפיים או בתא הטייס.

חיימי היה יושב ליד השולחן במרפסת המטבח הפונה לחצר האחורית, שותה קפה שחור. ״מה נשמע נני״, הייתה תמיד השאלה הראשונה שלו. ואז היינו עוברים לסלון, הייתי פותח את הקופסה, מוציא בזהירות את מה שכבר בנינו בשבוע שעבר. חיימי היה קורא את ההוראות וכך היינו מדביקים חלק לחלק, גלגל למוט, וחופה שקופה מעל לכיסא הטייס, את מיכלי הדלק הנתיקים, ומסיימים עם הפצצות מתחת לכנפיים.

ואז בא החלק שאהבתי במיוחד – טקס הדבקת המדבקות הצבעוניות של חיל האוויר הדמיוני. המדבקות היו תמיד עגולות כמו לוח מטרה בצבעים של אדום כחול ולבן. חיימי היה מקלף אותן בזהירות אחת אחת ואני הייתי מדביק.

דגמי המיראז' של חנני רפופורט

וכשהערב היה יורד אמא הייתה באה לקרוא לי לחזור הביתה: ״ארוחת הערב על השולחן ועוד מעט תבוא דודה רחלי, יש לנו פרמיירה הערב״. הייתי אוחז את המטוס בכן הפלסטיק עליו ניצב ובגאווה גדולה עולה עם אמא הביתה.

חיימי היה יושב ליד השולחן במרפסת המטבח הפונה לחצר האחורית, שותה קפה שחור. ״מה נשמע נני״, היה שואל. ואז היינו עוברים לסלון, הייתי פותח את הקופסה, מוציא בזהירות את מה שכבר בנינו בשבוע שעבר

המוסך של חיימי היה בצפונה של העיר. ליד הנמל על שפת הנהר הגדול. בשכנות לאצטדיון המכביה המיתולוגי מבצרה של מכבי תל-אביב בכדורגל. במשחקים גדולים שהיום קוראים להם משחק עונה – חיימי היה לוקח אותי ביגואר בשבת בצהריים אל המוסך, שם היינו מטפסים לקומה השנייה, עומדים על קורת עץ רחבה שנמתחה בין קירות המבנה, וככה היינו רואים את המשחק.

במחצית היינו יורדים מהקורה, חיימי היה מדבר עם החברים שלו שבאו לראות את המשחק, ואני? רק חיכיתי לראות את גיבורי הילדות שלי רפי לוי ושייע גלזר חוזרים למשטח הדשא. אלה לא היו שנים של תהילה לקבוצה, אבל למי באמת היה אכפת.

במוסך של חיימי ליד גלידה מונטנה, הייתה לו גם סירה. סירה מעץ, צבוע אדום, עם מנוע. בקיץ, בשבת בבוקר, כשאבא היה יושב בגופיה ולצלילי החידון המוזיקלי מתקתק במכונת הכתיבה בשתי אצבעות את הביקורת לסרט האחרון שראה, או מכין את הטקסט לשידור הקרוב של בידור 61', סיגריה במאפרה – חיימי היה לוקח אותי ביגואר יחד עם רוחל׳ה לסקי מים בכנרת.

ילד בן 10 ביגואר של שנות השלושים, שקוע במושב מאחור, ריפוד עור ודופן מעץ מהגוני. מלך. והאוטו גורר אחריו על עגלה מיוחדת, את הסירה האדומה, בכבישים המתפתלים, עולים ויורדים, בואכה הכנרת.

את חיימי לא ראיתי עשרות שנים – לאחרונה שמעתי שנפטר. החיוך הטוב שלו, העיניים החמות, הגריז מתחת לציפורניים והשעות שישב איתי ליד השולחן בסלון שלהם ברחוב אחד-העם צרובים אצלי.

בקיץ, בשבת בבוקר, כשאבא היה יושב בגופיה ולצלילי החידון המוזיקלי מתקתק במכונת הכתיבה את הביקורת לסרט האחרון שראה, או מכין טקסט לשידור, סיגריה במאפרה – חיימי היה לוקח אותי ביגואר לסקי מים בכנרת

בערב יום הכיפורים האחרון רוחל׳ה צלצלה לאמא וסיפרה שחיימי נפטר. ואת כיסא הגלגלים שלו היא רוצה לתת לאמא – מתנה מחיימי שכל כך אהב אותנו.

״שבי על הכיסא וחיימי יחבק אותך״.

בשבת בבוקר ירד הגשם הראשון של חורף תשפ״ג. לא גשם זלעפות, אפילו לא היורה עדיין, אבל כשיצאתי עם הכיסא מהמעלית – המדרכה הייתה רטובה.

הכנסתי את הכיסא לאוטו, אחרי רבע שעה אמא כבר ישבה על הכרית המוגבהת מחייכת. כמו בת מלך העידה על עצמה בחצי חיוך של מבוכה. ״חיימי מחייך באהבה״, אומרת רוחל׳ה שלו.


Commenti

Valutazione 0 stelle su 5.
Non ci sono ancora valutazioni

Aggiungi una valutazione
bottom of page