top of page

משפחה בקופסת נעליים / פרק ראשון

Updated: Apr 20, 2023



הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג ״זמן ישראל״ בקישור הבא:

https://www.zman.co.il/376894/


חוה אלברשטיין שרה על גברת אחת שגרה בתוך אבטיח... מה הסיכוי שבתוך קופסת נעליים ישנה שנשמרה עשרות שנים באינטרסול – גרה לה משפחה גדולה שלא ידעתי שהיא קיימת? כנראה סיכוי הרבה יותר גבוה משחשבתי. וכך צמחה לי לפתע משפחה חדשה.


בחודשים האחרונים, מאז מצאתי את המשפחה החדשה, אני נובר בהם, עובר שוב ושוב על התמונות שהשאירו, מתרגם מרוסית ומאידיש מכתבים ששלחו, חוזר שוב אל המכתבים המצהיבים בני שמונים, תשעים ומאה שנים, מתעורר לפנות בוקר כאחוז בדחף בלתי נשלט, לנסות לחבר את הפאזל. לצרף פנים לנייר, תמונת נערה בשדה בשחור לבן, לדף-עד שנמצא ביד-ושם. לבנות מחדש את הזכרון הקולקטיבי של המשפחה המורחבת. לצרף את הקרובים שלא ידענו שהיו לנו, שלא הזכרנו בימי הזכרון, לבקש מהם סליחה ומחילה. לתת להם את הכבוד שנרמס ונגזל מהם בשנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת על פני אירופה.


יש האומרים שהתמכרתי. "נפלתי לנוסטלגיה״. חוב למשפחה שלא שרדה, חוב לאבא שלי שמעולם לא עניינו אותי הסיפורים שלו שיתכן ורצה לספר. אולי היה זה יום הולדת 70 שחגגתי לאחרונה שלחץ להתחיל ולסגור מעגלים. לא להשאיר קצוות פתוחים. להנגיש לצעירי האינסטגרם והטיקטוק שלנו ולו פירורים מתולדות המשפחה הגדולה שאבדנו, המשפחה הגדולה שלא ידענו שהיתה לנו.


בקופסת הנעליים המטאפורית מצאתי עשרות תמונות של שלהי המאה ה-19 ותחילתה של המאה ה – 20. פרצופים הניבטים מהתמונות, חיוכים של ילדים קטנים שהיום אנחנו יודעים שלא זכו להגיע לחגוג את בר המצווה או את סיום בית הספר היסודי, בוורשה, בביאליסטוק, בריגה, בקובנה, בדנציג, בקניגסברג ובקרמנצ׳וג.


אז תכירו בבקשה שניים מעשרות הקרובים שגיליתי שאיבדתי. שעות עבודה של חודשים ופתאום ניתן לראות את הפנים. את שולמית הגדולה ושולמית הקטנה, את יינטל ויוכבד, את שמואל, שלמה, חיים, שרה, חנה ,יפה, חיה וטניה. ואיזה הבדל שזה עושה



תכירו בבקשה את שמואל רפופורט ופניה רפופורט לבית בראון.



שמואל היה הבן הבכור במשפחת רפופורט בביאליסטוק. הראשון מעשרת אחיו ואחיותיו, ילדיהם של רב׳ אברהם זלמן רפופורט וחנה לבית לרינמן.


שמואל שעזב את ביתו ומשפחתו בביאליסטוק בהיותו נער בן 15 עבר להתגורר אצל הדוד בעיר קיברטי, ולצידו הפך לתעשיין ואיש עסקים. הוא הקים את בית החרושת לטקסטיל, ״טקסטיליה״, בריגה. מאה פועלים העסיק. הוא נסע באירופה מכר את תוצרתו של המפעל וזכה להצלחה רבה. כשהיה בן 20, בשנת 1913, ביקר בפעם הראשונה בארץ ישראל והתאהב בארץ המובטחת.


אחד הסיפורים שמצאתי בקופסת הנעליים הוא שלשמואל היתה תוכנית בדבר לימודי שני אחיו הצעירים בגימנסיה. משום שטרם היתה אז גימנסיה עברית בביאליסטוק, והמשפחה לא רצתה לשלוח את הילדים לתיכון של הגויים בו לומדים בשבתות, הציע הבן הבכור להורים שהוא יממן את הנסיעה של הצעירים; סבא שלנו ואחיו הצעיר ממנו בשנה, יהושע, לארץ ישראל. שם, ביפו כבר גר סבם של הילדים, הרב יעקב מאיר לרינמן. הכוונה היתה שהם ילמדו ב- ״גימנסיה העברית הרצליה״, שם לא למדו בשבתות... לילדים הציונים כמובן שהרעיון קסם. אימם ככל אם יהודייה, לא ששה לשלוח את הבנים מעבר לים, לניכר, אך שוכנעה והכינה לַבָּנִים לְבָנִים ובגדים, הכל עם ראשי התיבות של השם, כמובן בעברית! בד בבד החליטה האם להתייעץ ולקבל את הסכמת אביה שביפו, הרב יעקב מאיר לרינמן. האחרון השיב לה במכתב תשובה השוללת מכל וכל את רעיון הנסיעה. "אל תעזו לשלוח את הילדים לגימנסיה הרצליה" הוא כתב, "שם יושפעו ויהפכו לכופרים ולא יינתן להם לשמור על היהדות".

שמואל פגש באחד ממסעותיו בברלין את פניה לבית בראון. הם התאהבו והיא עברה לגור בביתו שבקובנה. אבל להינשא לה לא יכול היה, היות והיה נצר למשפחת כוהנים מכובדת, ואילו פניה היתה גרושה, אשה שעזבה את בעלה על מנת לחיות לצידו של הדוד. ושמואל, שכיבוד אב ואם היה ערך עליון בעיניו, נשא את פניה לאשה רק לאחר מות אמו ב 1932.


בתחילת שנות ה-30 כשבא שמואל פעם נוספת לארץ ישראל ביקר את שני אחיו ואחותו שכבר השתקעו בפלשתינה, והשקיע ממיטב כספו ברכישה של נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי בתקווה להקים בית גדול לכל המשפחה המאוחדת.

שמואל הבין כבר אז שהחיים באירופה יסתיימו באסון. לכן קנה בניין בתל-אביב, ברחוב ״חובבי ציון״, שם תכנן לתת דירה לכל אחד מאחיו ואחיותיו אלה שכבר כאן ואלה שיעלו במהרה.


כמו שכתב באחד המכתבים, בבית אמורים היו לגור ביחד, ולחיות באהבה ובריאות כלשונו. "אחר כך עזריה וליליק [אחייניו; אבי ואחותו] ילמדו כל מה שירצו, ינגנו פסנתר, וליליק תרקוד..." שמואל תכנן לבנות גם בית-חרושת בו יעבוד בהנהלה גם אחיו הצעיר, סבא שלי, אליהו.




שמואל קנה גם אדמות ממזרח לתל-אביב כחלק מרצונו להיות שותף להקמת ״מושב תל-ליטוינסקי״ (כיום המרכז הרפואי ״תל-השומר״). הוא שלח מידי פעם בפעם כספים ארצה שהופקדו במספר בנקים, שילם את המיסים על חשבון השטחים של ליטוינסקי, ורכש מניות בחברות שעסקו בהתיישבות. על סמך ההשקעות בפלשתינה קיבלו פאני ושמואל סרטיפיקט שבסופו של דבר בגלל מצבו הבריאותי נאלץ לוותר עליו. את הסרטיפיקט העביר לשלמה אחיו, שברח מדנציג מפחד רדיפות הנאצים, וזה עם רוחל׳ה בתו, לקח את הסרטיפיקט המיותם ועלה איתה ארצה.


שמואל ופאני אשתו, נשארו בקובנה - לא היה פשוט לחסל שם את עסקיו הגדולים. וכשראה שמואל שקדרו השמיים והסיפורים על גרוש יהודים מבתיהם – הפכו למוחשים, ביקש מסבא שלי, אחיו הצעיר, שינסה לעזור לו לקבל שוב סרטיפיקט. סבא פנה במכתב בינואר 1940 אל מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בירושלים - וביקש לקבל סרטיפיקט עבורו – בהיותו "בעל הון". סבא פרט את נכסיו של שמואל, את ערכיו הציונים, הרחיב על תרומתו בהעברת "בולי הקה"ל ושקלים מגרמניה, לרוסיה בימי הצאר. הוא הוסיף ש ״כבר בביקורו הראשון בישראל ב 1913 או 1914 בא ארצה והשתתף בקבוצת אופנהיים לקניית אדמת מרחביה"


סבא סיכם את מכתב התחינה לסוכנות היהודית וכתב "אחי מוכן לחסל את כל רכושו ולהעביר אותו לארץ אפילו בהפסדים עצומים. אני תקווה שתשימו לב לבקשתי זו וחותם בכל רגשי הכבוד."


אבל אז נסגרה כבר הדלת והסרטיפיקטים כבר לא הגיעו.


שמואל שרק באוקטובר 1939 עוד כתב לסבא: ״...רוצים גם אנחנו לעלות בזמן הקרוב אם רק תהיה היכולת.״ הבין היטב שהאפשרות שתהיה יכולת הולכת ומצטמצמת, וכתב שוב לסבא בערב פסח של 1940:


״יקיריי אתמול התקבלה טלגרמה שלכם שצריך להשתדל על ידי הקונסול פה ועלי לבאר לכם בזה את מצב העניין. לקונסול הבריטי פה ידוע שאי אפשר לי להשתמש בסרטיפיקט שהוחזר מפני העניינים שלא יכולתי לסדר עד התאריך המוגבל, ולכן כתב הוא מצידו לירושלים את הסיבות לבקש להחליף לי את הרישיון על חדש מהשדיול [המקור למילה schedule באנגלית. הכוונה למכסה מיוחדת נוספת של סרטיפיקטים] החדש..

הנני מקווה שאקבל, אך אם הדבר הזה באמת לא אפשרי, גם זו לטובה כי לא יכולתי לעשות אחרת , גם מפני מצב בריאותי הנוכחי, כי אי אפשר לי עכשיו לצאת בדרך רחוקה כזה. חדשות אין. תודה לאל שיושבים אנחנו במקום שאינם לוחמים.


בברכת החג לכם כולכם, שמואל״


זה היה המכתב האחרון ששמואל כתב לסבא שמצאתי בקופסת הנעליים הישנה באינטרסול אצל אמא בבית.


במהלך השנתיים הבאות לאחר שנכלאו בגטו בקובנה, הדוד שמואל נרצח, הדודה פאני נרצחה, הוא בדאכאו על אדמת גרמניה והיא במחנה ההשמדה שטוטהוף על אדמת פולין. תעודות המלווה, אישורי הרכישה של אדמה ב-ליטוינסקי, ופנקסי ההפקדות שהיו אצל סבא הוכנסו אל תוך קופסת הנעליים... את חוזה הרכישה של הבניין ברחוב חובבי ציון לא מצאנו עד היום.


ושלמה, האח שעלה ארצה עם רחל׳ה בתו על חשבון הסרטיפיקט של שמואל אחיו הי״ד, נודה מהשבט. יש אומרים שנישל את שני אחיו ואחותו שכבר היו כאן מכל הרכוש המשותף שהשאיר אחריו שמואל, כאן בארץ -ישראל. סבא מעולם לא היה מוכן להעלות את שמו. ואבא, הוא מעולם לא הזכיר אותו!



עד כאן. בשבוע הבא אכיר לכם את חיה צייטלין הי"ד



Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page