top of page

כן אבא, היום אני מבין...

Updated: Feb 23, 2023

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג באתר ״זמן ישראל״ בקישור הבא:

אבא שלי סיים את הגימנסיה הריאלית בלפור בתל-אביב בקיץ 1942 והזדרז להתגייס לצבא הוד מלכותה. מלחמת העולם השנייה הייתה אז עמוק בשנתה השלישית.

אבא שלי סיים את הגימנסיה הריאלית בלפור בתל-אביב בקיץ 1942 והזדרז להתגייס לצבא הוד מלכותה. מלחמת העולם השנייה הייתה אז עמוק בשנתה השלישית

היפנים הפציצו את האמריקאים בפרל הרבור וגררו אותם למלחמה חזיתית. הצבא הנאצי כבר השתלט על מרכז אירופה, פולין וצ׳כיה, הגנרל ארווין רומל הגיע למדבר המערבי וכבש את לוב תוך ניהול קרבות שריון בשריון עם הצבא הבריטי. הגרמנים כיוונו להגיע לשערי ארץ ישראל. הצבא האדום נלחם בגבורה בפרברי מוסקבה, ובחסות החורף הקשה הצליח לעכב ואף להסיג לאחור את הצבא הגרמני.

בווילה ונזה שבברלין כונסה בתחילת אותה שנה, בינואר 1942, הוועידה שקראה ל״פתרון הסופי״, הקמה של מנגנון משומן בכל אירופה, שמטרתו האחת לאסוף ולהשמיד את כל יהודי היבשת, מהר ובאלגנטיות – בגז ובכבשנים.

מיליוני היהודים שחיו באירופה נכלאו בגטאות. חלקם נשלחו למחנות השמדה במשאיות גז מאולתרות. הגרמנים ניהלו מסע רצח נרחב נגד יהודי ברית המועצות על רקע אידיאולוגי, הם ראו ביהודים את אבות הקומוניזם שנוא נפשם ואויב האידיאולוגיה הנאצית, ולכן הם בני מוות.

מאות אלפי יהודים נשלחו למחנות השמדה מגטו ורשה. מנהיגי הישוב היססו אם להצטרף למחאת הישוב בארץ ישראל, ובציבור התחיל ויכוח בין הפלגים השונים כיצד יש להגיב על הנעשה באירופה.

מאות אלפי יהודים נשלחו למחנות השמדה מגטו ורשה. מנהיגי הישוב היססו אם להצטרף למחאת הישוב בארץ ישראל, ובציבור התחיל ויכוח בין הפלגים השונים כיצד יש להגיב על הנעשה באירופ

כותרת בעיתון "דבר" מיוני 1942

כותרות העיתונים שאבא קרא בדרכו מבית הספר הביתה, בחלון הראווה בקומת הכניסה של בניין מערכת עיתון ״דבר״, ברחוב שינקין פינת מלצ׳ט, סיפרו – גם אם לא תמיד בכותרת הראשית – על השמועות, ומאוחר יותר הביאו גם את העדויות הראשונות על הנעשה באירופה.

אחת הכותרות הקטנות ב"דבר" מה-30 ביוני 1942 קראה ״אימה״. בשלוש שורות קצרות נמסר על דיווח מהקונגרס היהודי העולמי שפורסם בארצות-הברית ולפיו לפחות מיליון יהודים כבר נרצחו באירופה, מחציתם בפולין.

אבא וחבריו למחזור לא יכולים היו להישאר אדישים. אבא ידע על משפחת הוריו שנשארה בפולין, בליטא, באוקראינה. הוא ביקר את הדודים בליטא באביב של 1936. חצי שנה גר איתם. עם הדוד שמואל והדודה פאני.

האם אבא ידע כבר אז שנֹחַ, בן הדוד שליווה אותו בנסיעה ההיא באונייה באביב 1936, כשהיה בן 12 – אשתו ובנו הקטן נרצחו שנה לפני פרסום הכותרת הזו ב"דבר", כבר ב-1941, וכי נֹחַ עצמו גורש לבוכנוואלד ונרצח שם מאוחר יותר?


כותרת ראשית בדבר, דצמבר 1942


אבא כנראה ידע על בני משפחה שנכלאו בגטו בביאליסטוק, וחרד לגורלם של האחרים. 10 בני משפחה, בני דודים, דודות ודודים, כולל דוד שמואל ודודה פאני, נרצחו בשנים 1941-1942 על ידי הנאצים, הליטאים והאוקראינים.

האם אבא ידע אז שנֹחַ, בן הדוד שליווה אותו בנסיעה ההיא באונייה באביב 1936, כשהיה בן 12 – אשתו ובנו הקטן נרצחו כבר ב-1941, שנה לפני אותו פרסום ב"דבר", וכי נֹחַ עצמו גורש לבוכנוואלד ונרצח שם מאוחר יותר?

אבא חלם לצאת עם חבריו לכיתה להילחם בכובש הנאצי, אבל בהתערבות אמו יוכבד התגייס אך לא הפליג עם חבריו לאיטליה


ביולי 1942 הוא התייצב במחנה סרפנד (צריפין של היום), ובמשך קרוב לארבע שנים שרת בצבא הוד מלכותה. תחילה כחייל פקיד בחיל החפרים, ה-BUFFS, ושנתיים מאוחר יותר, משקמה הבריגדה היהודית, אבא הצטרף כמכונאי ונהג משאית לגדוד השני ואיתו יצא גם למצריים, למדבר המערבי.

במחנה האימונים בוואדי סראר (נחל שורק של היום) עבר את הטירונות הכללית. בימים התאמן עם חבריו לגדוד העברי, ובלילות כתב את רשימותיו במחברת שנשארה לו מימיו בגימנסיה, ומצאתי רק לאחרונה בין גזרי עיתונים מצהיבים, בקופסת נעליים ישנה, אצל אמא במחסן.

אבא כתב במחברותיו סיפורים על הרוע, המוות, הסבל והנקמה. כתיבה של נער צעיר שחולם להיות ״גיבור על״ שיבוא ויציל את אחיו בגולה – אבל הוא באוהל בבסיס האימונים, משנן מחברת של שעורי מכונאות רכב ואת מעשי הגבורה יעשו חבריו שאמא שלהם לא מנעה מהם להפליג לאירופה.

אבא כתב במחברותיו סיפורים על הרוע, המוות, הסבל והנקמה. כתיבת נער צעיר שחולם להיות ״גיבור על״ שיבוא ויציל את אחיו בגולה – אבל הוא באוהל בבסיס האימונים, משנן שעורי מכונאות רכב

אבל אבא כתב גם על אהבות נעורים. צילומים בשחור לבן בודדים שמצאתי עם הקדשות בכתב יד על גב התמונות מאותן שנים סיפרו את סיפור התבגרותו כנער בגימנסיה בתל-אביב.






אבא וחברות (צילום: באדיבות המשפחה)


כמו הרבה נערים בני גילו, הוא כתב על האהבה הראשונה שחווה, כתב בגילוי לב על הנשיקה הראשונה, על החלומות המשותפים שתוו בנעוריהם. על הצגות שהלכו לראות יחד, על נשפים שארגנו.

אחת הרשימות היה סיפור שקרא לו ״מקבילים״. התאריך במחברת הוא אוגוסט 1943, את הסיפור הזה הוא שם בפיו של ״חבר״ בדיוני, שפיטרל לצדו לאורך המסילה, מסילת הרכבת שחצתה את הבסיס במהלכה של משמרת לילה אחת.


וכך הוא כתב:

״הלילה היה עמוק וקרוב. מכורבלים במעילים. צעדנו קצובות לאורך המסילה. מכל צד. הביטו בנו מחסנים קודרים שצלליהם הטילו בנו מרה שחורה. וזמן השמירה שלנו זה רק התחיל. לפנ

יפים. הצפונים בליבי', אמר לי. 'הנוטה היית לשמוע משהו כזה, מעין סקירה על אותה אהבה שאני רשאי לקרוא לה – אהבתי הראשונה? אהבה ראשונה על כל זרותה והודה, שעותיה היפות והמכאיבות לעתים. אהבה שלא נמחתה עדיין מליבי, למרות העובדה שהיא מאורסת כבר לאחר, ואני באחרות פגשתי'.

אבא כתב גם על אהבות נעורים. צילומים בשחור לבן בודדים שמצאתי עם הקדשות בכתב יד על גב התמונות מאותן שנים סיפרו את סיפור התבגרותו כנער בגימנסיה בתל-אביב

"קולו העמיק. עיניו צפו למרחקים ודלו משם את מה שפיו השמיע לי תוך כדי הליכה מדודה ואיטית לאורך המסלול. 'זכורני בהיותנו במחלקה השלישית כתבתי לה פעם פתקה, לדבר אל בת לא היה מן המקובלות – כשאגדל עד כדי היות גבוה ממך. אז אוהב אותך – ואני לא שכחתי אותה. בכיתה אחת למדנו, ותמיד התבלטה היא, ותמיד חשבתי, אם אוהב – רק היא תהיה נושאת אהבתי.

'כבר אז הייתה היא היפה בבנות המחלקה. עיניה היו שחורות יוקדות, שערה הארוך והחלק, שחור היה כפחם. תמירה הייתה כשמה וכישרונית מאוד. הייתה מציירת ברוב טעם ראשי ילדות חמודות, הייתה חורזת חרוזים על האביב ועל תל אביב, על החתלתול הקטן שבגן. הייתה מרהיבה את לב השומע בשירתה המתרוננת מידי בוקר בכיתה. הייתה רגשנית ומעודנת. זוכר אני הכל, כמו רק אתמול היה זה. כתאומים היינו. אם התחרות בחיבורים – היינו אנו זוכים, היא ואני. אם קישוט לנשף נדרש הכנו אותו שנינו, היא ואני. דו שיח להקריא, משלחת לשגר. יום סרט בעיר, שכן למכור אנחנו יחד הלכנו. היא ואני הלכנו ברחוב – לתאומים חשבונו, לבני אם אחת. אך אנו היינו רק בני דת אחת, דת היופי, הערצנו רק פולחן אחד – פולחן היופי. וברית כרתנו; לעבור יחד, ללמוד יחד ולהתפתח יחד.


'ארבע שנים שמרנו ברית זו, וגם אז לא הפרנוה, רק כתבנו אותה מחדש, ומחדש נשבענו להיות נאמנים איש לרעותו, לאהוב בלב שלם, ולעזור איש לרעותו לממש את חלומנו המשותף. לילות ארוכים ויפים עברו עלינו באריגת מסכת יפה ונפלאה. חלום קסום ואדיר על נסיעה בעולם, על ראייה והתרשמות משותפת, על התפעלות משותפת מכל היפה והאסתטי שבו. הנה יבוא יום ונעמוד יחד מול האקרופוליס באתונה, לצפות אל מרומי האולימפוס עטורי שלג עולמים. לחלוף על פני ארץ האביב, הריביירה המוריקה תמיד ומשם לספרד שטופת השמש ארץ האבירים והטרובדורים. ולאמריקה, לתהות בין מגרדי שחקיה, להעפיל אל גגותיהם ולהתבונן סביב. להסתנוור באור הניאון של פרסומת הלילה שלה, להשתאות לפלאי הטכניקה, ולעושרן ויופיין של הבמות והגנים.


'והדרך נמשכת לקליפורניה, לשער הזהב של סן פרנסיסקו הסואנת, על פני הים העצום והכחול. אל החופים הרוגעים של הוואי ואייה, לשקוע בטבע הירוק והפראי של יערותיה, לאכול רק בננות וקוקוס ולחלום על אהבה. מסביבך אלמוגים, פרחים ומים. ואתה חולף אל יאווה והודו המסתוריות המלאות מקדשים נפלאים שבהן מחוללות רקדניות אגדתיות ריקודי הקדשה לאלילים עתיקי יומין. לטוס ולחלוף על פני פרס אל בגדד המסתורית, עיר הארמונות וההרמונים. להסיר את הלוט מעל כליפייה ולשאוף גם מהם את הטוב והיפה.

'חלמנו להיות פרפרים המרפרפים מפרח לציץ, מוצצים ממנו את לשדו וטובו וחולפים הלאה. גם תקופה זו כלתה. שני תלמידי גימנסיה רומנטיים סיימו את חוק לימודיהם. בערב מאי אחד, יפה ובהיר, בגן דובדבנים שעציו מכוסים ניצה לבנה וורודה מזהירה בזהב הירח המלא, גילתה להם אהבה את סודה. בפעם הראשונה התלכדו שניהם בנשיקת בתולים שדוגמתה אינה מוצגת לראווה על בד הקולנוע. הפעם הראשונה חשו שניהם. ברטט הקדוש שחשמל אותם והאיר כבאלפי מנורות, כתובת פלאית ובהירה: אהבה. לא חדלנו לחלום. האהבה הפרתה אותנו ותצמיח פרחי חלום לרוב'".


כשאבא כתב את הרשימה הזאת באוגוסט 1943, האם ידע אז ששלושים אלף היהודים שנשארו בגטו בביאליסטוק – משפחה וחברים של הוריו, נשים, גברים וילדים נשלחו כבר למחנות ההשמדה? אבא כתב על פרפרים, על גן דובדבנים, על חלומות של נסיעה מסביב לעולם. אבא חי לו בסרט משלו, סרט שהוא עצמו כתב לו את התסריט, ביים וצילם. ילד בן 19 שלא באמת ידע כנראה איך להתמודד עם החדשות הרעות מאירופה וברח לעולם בדיוני, רחוק מזוועות העולם הזה.

כשאבא כתב את הרשימה הזאת באוגוסט 1943, עם הפרפרים וגן הדובדבנים, האם ידע אז ש-30,000 היהודים שנשארו בגטו בביאליסטוק – משפחה וחברים של הוריו, נשלחו כבר למחנות ההשמדה?

כשאבא השתחרר מהצבא הבריטי ב-1946 הוא פנה אל התיאטרון. הוא התקבל כתלמיד מן המניין בסטודיו למשחק של צבי פרידלנד בתל-אביב, ומשם הגיע מהר מאד אל בימת התיאטרון הלאומי, ״הבימה״.

״היינו מאושרים", ממשיך אבא את סיפורו במחברת, לכאורה בקולו הספרותי של אותו חבר מהפטרול, "גם המלחמה אשר באה, גם יוני 1940 הקודר בימיה, לא העיבו את אשרנו. לעיתים חשבנו אם לא אגואיזם הוא להיות כה מאושרים. אך הלב הסית והדיח וכאילו קרא: לא, הן רב הסבל בעולם, רב מאד. היו נא אפוא אתם הצעירים המאוהבים מאושרים, מאושרים מאד. באופק חיינו הצטיירו שני חוגים. כל אחד מאתנו נכנס לחוג אחר. בחוג חיי הופיעו קרשי במה, קוליסות, פלאנים, אורות מסנוורים, רפלקטורים. בחוג חייה הופיע עיר קרתנית קטנה. שאיבדה את טוב המושבה וקלטה את שחיתות העיר. אך אנו המשכנו לחיות יחדיו. חוויות משותפות, ביקורת דומה, שאיפות אחדות – כל זה משך עדיין את שנינו באפיק אחד. יום רדף יום. וירח את משנהו. אני מצאתי עניין בחיים. הייתה לי מטרה וחייתי בידיעה כי כל יום וכל שבוע מקרבים אותי אליה. היא החלה להשתנות. בנפשה החלו לתת אותות השעמום והבטלה. פניה הפכו למסכה צבועה, יפה להפליא, לא אכחיש, אך בעיני יפתה קודם. בעיניה נעלם הברק הפיקח והחם, ואת מקומו תפס נצנוץ של שוויון נפש ואדישות לכל, ריקנות איומה. אני לא יכולתי לשאת זאת. התבין?״.

כן אבא, היום אני מבין.


אבא היה אז רק בן 18 או 19 כשכתב את רשימותיו, וכבר אז ידע שחייו מוכוונים אל הבמה. הנערה, עופרה, שאבא הקדיש לה רשימה נפרדת, או שמא הייתה זאת תמר ששמה כשם העץ התמיר, אותה נערה כיוונה למקום אחר. הם נפרדו.


Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page