top of page

מיום הזיכרון ההוא ליום הזיכרון הזה

Updated: Apr 29, 2023

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי באתר זמן ישראל״ בקישור הבא:


בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה שעברה, מצאה טלי אחותי רשימה של קרובי משפחה שנרצחו במלחמת העולם השניה על אדמת אירופה, ואנחנו לא ידענו שהיו לנו כאלה.

את שמות הקרובים הנרצחים היא הקריאה בפתיחת משדר הזיכרון המיוחד ששודר בגלי-צה"ל באותו בוקר.


גדלנו בבית ישראלי שמעולם לא דיברו בו על ״השואה״. אצלנו בבית דלק אמנם הרדיו תמיד, אבל לא ישבו מידי יום בצהריים ליד המקלט להאזין ל ״פינה לחיפוש קרובים״. אבא ואמא ילידי הארץ. הוריהם חלוצים שעלו ארצה בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. הם חצבו, סללו, ובנו בעמק יזרעאל ובחדרה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה היה בשבילנו יום של טקס בבית הספר בו בדרך כלל הייתי קורא את ה״יזכור״ בפני הקהל, ותו לא.


לכן היכתה בי ההפתעה כששמעתי את אחותי קוראת בפתח התכנית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנה שעברה בגלי צה"ל את רשימת הקרובים שלנו שנרצחו על ידי הנאצים ועוזריהם. למן אותו רגע הרגשתי שאני חייב להם, אני חייב לנו, להוציא את סיפורם לאור; חייב להעלות אותו על הכתב למען הדור הבא. מחויבות של כבוד.

ומאז אותו בוקר בו שודר הקטע - עברה שנה. שנים-עשר חודשים של עבודה ארכיאולוגית, הרכבה של פאזל, בנייה של עץ יוחסין, חיפוש קדחתני אחרי כל פיסת נייר, תמונה, קצה של סיפור.

ההרגשה היתה שהחיפוש הזה התחיל כמה עשרות שנים מאוחר מדי. סבתא וסבא נפטרו בתחילת שנות השבעים. אבא לא איתנו כבר רבע מאה, ואמא - היא כבר לא זוכרת. למרות זאת עלה בידי, בעזרת אחיותיי ובנות הדודה, אחותו של אבי, שהצטרפו אלי למסע ונרתמו למשימה לשחזר חלק מהמשפחה שאבדה באירופה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת.


במהלך השנה האחרונה, הכרתי את אחד-עשר אֶחָיו ואחיותיו של סבא אליהו הכהן רפופורט, סבא שלנו, אביו של אבא. את אביו ואת אמו. מבין השורות שנכתבו בצפיפות על גבי דפי נייר, מעטפות וגלויות, למדתי על תלאות המשפחה בין המהפכות, המלחמות, הפרעות ועלילות הדם, בין השנים 1900 ועד למכתבים האחרונים שנכתבו ונשלחו ב 1942-3, המכתבים האחרונים שלימדו על השלמה עם המצב. את הסרטיפיקטים לעליה ארצה לא קיבלו, החיים בגטו הפכו קשים יותר ויותר מידי יום, הם נאלצו לזנוח את רכושם לחסדי הרוסים, הגרמנים, האוקראינים והפולנים שלא חסו עליהם. שרדו רק אלו שעזבו לפני המלחמה; ארבעה מהם, שלושה אחים ואחות. כן, היה גם אח נוסף, חמישי, ששרד, אבל הוא הוכרז כמת על ידי אֶחָיו ואחותו לאחר שהבינו שהוא נישל אותם בעורמה מהירושה שנשארה אחרי מות הקדושים

נח צייטלין וחנה אמו הי״ד בפתח ביתם בריגה

בתאי הגזים בבוכנוואלד, אושוויץ וביאליסטוק - ומעולם לא יצרו איתו קשר.


למדתי על קשר הדם והטרגדיות שחוותה המשפחה במהלך המחצית הראשונה של המאה העשרים. על יצחק, בן דודו של סבא, שעלה ארצה בתחילת שנות השלושים ומצא את מותו במאורעות 1936 על גבול יפו-תל אביב עת הוכה עד מוות באבן גדולה על ידי פורעים ערביים; על אמו חיה לבית צייטלין ואחיו הצעיר, נח, אשר חזרו בעקבות מותו של יצחק לריגה.; על נח הצעיר שהקים בריגה משפחה עם חנה לבית קאופמן ונולד להם בן ראשון, ישעיהו קראו לו, על שם אביו של נח. שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר מצאה את עצמה המשפחה כולה בתאי הגזים בשני מחנות נפרדים.




ובעוד אני מגלה את ענפי המשפחה שגדעה היד הזדונית בשואה, נחשף בפני עולם רדוף שדים שסייטו את סבתא שלנו, יוכבד, אמא של אבא, יוכבד לבית לרינמן. אריסטוקרטית רוסית, לתפיסתה, שעלתה ארצה בשנת 1923 ולא "יצאה מהמיטה" עד שנפטרה. כילד ואחר כך כנער, מעולם לא הבנתי מה באמת היה לסבתא. הסבירו לי שהחיים

אבא שלנו בן שנתיים עם הוריו 1926

בארץ מוכת החולירע והבילהרציה היו לסבתא קשים מנשוא. פעם אחרת הסבירו שהפער בין מה שסיפרו לה על ארץ ישראל לבין מה שמצאה כאן כשהגיעה באוניה לנמל חיפה גרם לה לשקוע בדיכאון.


והנה – תוך כדי עיון במכתבים בני מאה שנה שנכתבו באידיש בשפה גבוהה כמו שהסביר לי המתרגם שעשה למעני את עבודת התרגום – כנראה שסבלה כבר מגיל צעיר ממה שהיום מאבחנים כ- פוסט-טראומה. הסתבר לי מקריאה בין השורות שנכתבו על נייר משי דקיק, שבמשך שבע שנים בין המהפכות ברוסיה לסיום מלחמת העולם הראשונה סבתא שהיתה אז תלמידת תיכון באוקראינה, בעיר קטנה בשם קרמנצ'וג הייתה עדה לפרעות שערכו האוקראינים, הפולנים והרוסים ביהודים. רצח, שריפה, אונס, ביזה והרס היו כנראה התמונות שליוו את יוכבד הנערה – את כל מה שראתה, שמעה, וחוותה – לא שכחה כל חייה.


דרכון מנדטורי עם תמונת ילד חיוור וחותמות של ויזות לאיטליה, אוסטריה, ליטא, וחותמת יציאה מנמל חיפה באפריל 1936, התברר כדרכונו של אבא שלי, שהונפק לו על מנת שיוכל לנסוע לבקר את המשפחה בקובנה; את שמואל אחיו הבכור של סבא, ופאני אשתו. שמואל, כמו שכתב עליו אחיו הצעיר יהושע רפופורט היה המצליח בין הילדים. כבר בגיל עשר עזב את הבית בביאליסטוק ועבר להתגורר בעיר המחוז בבית דודו, ויחד איתו נכנס לעסקי יבוא ויצוא, ו ״הפך למיליונר״ כתב יהושע בספרו ״שברי חיים״ [1]


יהושע רפופורט ברח ברגע האחרון מפולין והצליח להגיע לשנחאי שבסין שהיתה אז תחת כיבוש יפן. הוא נכלא בגטו בשנחאי עם עוד כעשרים אלף פליטים יהודים עד 1945, שוחרר עם סיום המלחמה ועזב לאוסטרליה, שם, במלבורן, הפך לסופר אידישאי מצליח.


למרות המרחבים הירוקים, החברים החדשים שהכיר שם אבא, הטיולים למעיינות מרפא, שיעורי פסנתר ואנגלית - אבא סרב להישאר שם בקובנה ולהשלים את לימודיו – וחזר ארצה בתום שישה חודשים. הדוד שמואל והדודה פאני שאירחו אותו בביתם נשארו בבית הגדול במרכזה של העיר, שהיה צמוד למוזיאון הלאומי של ליטא, עם הפסנתר וכלי הכסף. שבע שנים אחר כך הכל הושמד, נשרף, ועלה בעשן המשרפות.

וילנה - הדוד שמואל רפופורט ורעייתו פאני הי״ד

אחרי שנה של חפירות בארגזים, בארונות, מזוודות וקופסאות קרטון, חיברתי משפחה גדולה שאיבדנו בשואת היהודים, הפחתי בה בחיים.


ביום הזיכרון השנה, 2023, אפשר כבר לתת פנים לשמות ברשימה הארוכה שאחותי הקריאה בתוכנית הרדיו, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, באפריל 2022.


*סוף*


אלה לינקים לארבע רשימות קודמות שכתבתי במהלך המסע אל נבכי ארכיון המשפחה:

[1] הספר ״פראגמענטן פון א לעבן...״ [״שברי חיים״] הוא אוסף מרשימותיו של אחיו של סבא שלי, הסופר האידישאי יהושע רפופורט, שנכתבו בסוף המלחמה בשנות הארבעים המאוחרות של המאה הקודמת, ופורסמו בספר שיצא לאור במלבורן, אוסטרליה, בשנת 1967 בהוצאה עצמית.


Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page