הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג באתר זמן ישראל בקישור הבא:
לפני כחודש הגעתי לטיול ראשון במצרים שכנתנו הגדולה מדרום.
מעולם לא ביקרתי שם קודם לכן כתייר, ובכל זאת, כבר ב 1969, כתלמיד כיתה יא׳ בבית הספר התיכון, טיילתי בדמיוני בארץ היאור, בארצו של הסופר והמשורר המצרי המפורסם, טהא חסין כשקראנו בכיתה את ספרו האוטוביוגרפי, ״الأيام״ [אַלְאָיָאם - בעברית: ״הימים״] הפרק הראשון
בערב אחד של מרץ 2023 נחתנו בטיסה ישירה מתל-אביב בטיסת איג׳יפט-אייר בשדה התעופה הבינלאומי של קהיר. פעם שניה לאחר הנחיתה תפסה אותי ההתרגשות, כשהצגתי בגאווה את הדרכון הישראלי לקצינת ביקורת הגבולות שחייכה אלינו. דפדפה, בדקה את הויזה מוטבעת בדרכון, והזדרזה להחתים את אישור הכניסה - Welcome to Egypt ואני עניתי شكراً جزيلاً [שכראן ג'זילאן = תודות רבות] הקצינה חייכה אלינו שוב, וסמנה לנו להתקדם.
בתוך זמן קצר כבר היינו על האוטובוס שעשה דרכו משדה התעופה אל המלון המפואר שלגדת הנילוס כשהוא חותר בנהר של פנסי מכוניות, אופנועים, ווספות, טנדרים, מיניבוסים חבוטים עמוסים בארגזים – כשמכונית משטרה מלווה אותנו להבטיח שלא נתעכב במחסומים או בפקקי התנועה הכבדים גם בשעת הלילה המאוחרת.
זריחה, בוקר ראשון בקהיר. הבטתי מהחלון בקומה 15 של המלון על גדת הנילוס. השמש עלתה במזרח מסנוורת. ברחוב שמאחורי המלון - בניינים חרבים. במערב – הנילוס, רחב, גשר צר מתוח על פניו ממערב למזרח, ותנועה כבדה של בוקר שועטת לאורך כביש הטבעת המקיף את העיר. תנועה שלא פסקה גם בשעות הלילה המאוחרות. אין אפילו מעבר חציה אחד לרוחב הכביש. אין גם רמזור. אני רואה ילד אוחז ביד אחיו והם מנסים לחצות את הכביש ואיש לא עוצר לדקה. ובדמיוני, הילד הזה הוא טהא חסין שעשה את דרכו לבית הספר שליד מסגד אלאזהר אוחז בידו של אחיו המשמש לו עיניים, בדרכם לעוד יום של לימודי הקודש.
את ארוחת הבוקר הרכבתי לי מהמזנון המצרי כמובן. דייסת פול מוֹדַמַס עם קצת חריף, מיץ לימון ובצל טרי. קציצות שטוחות של טעמיה - הפלאפל שאנחנו לא מכירים, שכאן הוא עשוי מפול ולא מחומוס כמו אצלנו, ומצופה בגרעיני שומשום. חומוס, טחינה ובצד פיתה דקה כדף נייר וטעימה אש, ומיץ גויאבה טרי. רציתי לטעום גם מהמלוחיה - אבל המלצר הסביר לי שמלוחיה אוכלים, שם במלון לפחות, רק בצהריים.
באוטובוס - כמו בבועה על גלגלים, מלווים במכונית משטרה ומאבטח חמוש שישב לצידנו באוטובוס, עשינו את דרכנו אל הפירמידות, חוצים את העיר זוחלים לאורך שדרות רחבות, מסגדים יפיפיים מימין ומשמאל. מוכרי הטעמייה, פיתות, ירקות ופירות, כולם לצידי הדרכים. בדיוק כמו לפני עשרות שנים, כשטהא חסין תאר בספרו איך עשה את דרכו מביתו אל המדרסה [כמו בחיידר שלנו שלצד בית הכנסת] שליד מסגד מחמד עלי, כשהוא אוחז בידו של אחיו. ראינו את הילדים של היום, הקטנים והגדולים נשרכים להם לאורך הכביש, או דחוסים במיניבוסים קטנים הזוחלים לצידו של האוטובוס בתנועת הבוקר הצפופה.
והנה השווקים – ראשון הוא שוק ח'אן אלח'לילי ואחריו שוק אטאבה, השוק הגדול במזרח התיכון, שוק ענק דחוס צפוף צבעוני, מאות דוכנים של מזון, כלי בית, בדים ובגדים, אוכל ותבלינים. וכן, גם מלוכלך. אי אפשר לנקות כשכל הזמן הרחובות עמוסים. בתי קפה קטנים המציעים קפה תה מיץ גויאבה או מנגו, נרגילה עם טבק בריח תפוחים וצלוחיות של גרעיני דלעת ואבטיח, לצד צלחת בוטנים קלויים וקלופים.
והילד הקטן היום כמו חסין בדמיוני אז, נשרך אחרי אחיו, אוחז בכנף בגדו , כנף הגלבייה. חושש לאבדו. רוצה לעצור לדקה כשהוא שומע שירה עולה מאחת מקרנות הרחוב. קאנון ועוּד מנגנים ומלווים זמר מָוָאלִים אלמוני.
יחד עם טהא בן השלוש-עשרה הגענו אל המצודה שבנה סלאח א-דין מתנשאת מעל לעיר ובה המסגד הגדול, שלצידו המדרסה. טהא נפרד מאחיו שהמשיך לכתתו באוניברסיטה הסמוכה והוא עצמו נכנס לכיתה. לפנות ערב שב אחיו ואסף אותו. אנחנו בינתיים סובבנו את המצודה עם עמר המדריך המקומי - בין המסגדים ושכיות האומנות שאספו המלכים, השליטים, המצביאים. עיר מדהימה קהיר. עשירה באוצרות תרבות, שומרת על מה שלא הצליחו שליטים זרים, כובשים אימפריאליסטים, וסתם שודדי עתיקות, לסלק ממצרים ולהעביר לארמונותיהם ברחבי העולם במשך מאות השנים האחרונות.
לא ברור אם מתגוררים במטרופולין הזה רק שבעה-עשר או עשרים ואחד מיליון תושבים. קהיר באמת שלא הולכת לישון פשוט כי לא לכולם יש מקום לינה. עיר עם דופק גבוה, עיר המחייכת לתיירים, עם תושבים מאירי עיניים, אנשים שלא עסוקים בפוליטיקה מזרח תיכונית, אנשים שהדאגה היחידה שלהם היא למצוא את הארוחה הבאה ומקום להניח את הראש לשינת לילה.
עיר שילדים לא שמעו שם מעולם על ישראל, וגם אם נספר להם, הם לא באמת יזכרו. ילדים כגדולים טרודים בענייני היום. תמונות גדולות של המנהיג, הנשיא הנוכחי, עבד אל-פתאח א-סיסי, תלויות בראש חוצות. דמות סמכותית ניבטת מהפוסטרים על לוחות המודעות. הם מאמינים ותומכים בנשיא א-סיסי שנבחר כבר ב - 2014, ונותנים לו הזדמנות, בעיקר כי אין להם משהו טוב יותר לעשות. המצרים שאני דיברתי איתם תומכים ב א-סיסי ובצעדים שנקט; הכלכליים, המדיניים וגם כמובן שמסבירים לי מדוע ״האחים המוסלמים״ מהווים סכנה ליציבות השלטון.
א-סיסי חידש את הבנייה למגורים אחרי שהקפיא אותה לאחר מהפכת ״האביב הערבי״ במשך כעשר שנים. הוא הרחיב את הכבישים בניסיון להקל על פקקי תנועה בלתי פוסקים,
תוך כדי פינוי לפני הריסה של עשרות בניינים שלא אפשרו את הרחבת התשתיות. התושבים הועברו לשכונות מרוחקות יותר, הבניינים ״גולחו״, ואנחנו חולפים לצד שכונה כזאת, שם הקירות הצבעוניים, גרמי מדרגות וחלקי צנרת נשארו חשופים - אנדרטאות למה שהיה כאן קודם.
אנחנו חולפים על פני עיר המתים, נקרופוליס. עוד תופעה מדהימה בקהיר. בית קברות ענק, כולו אחוזות קבר שנבנו בשלוש מאות השנים האחרונות, מוזוליאומים של עשירי מצרים בעבר, אנשי צבא ופקידים בכירים בחצרות השליטים. אלפי מצרים עניים מרודים, חסרי בית מצאו שם קורת גג. כיום מתגוררות במקום רק רוחות הרפאים. אלפי הדיירים פונו לדיור ציבורי, ובקרוב ייהרסו חלקים מהמתחם, ינסו לשמור על חלק משכיות החמדה וקברים בעלי ערך היסטורי, וכל זאת בכדי לפנות מקום לבנייה של גשר ענק שיקשר את מרכז קהיר אל מרכזה של עיר המחוז החדשה שא-סיסי בנה, ומחכה לאכלוס.
סיימנו את היום הראשון בקהיר, חלפנו שוב ליד הנילוס, עברנו מהגדה המזרחית שלו אל הגדה המערבית בדרכנו לשנת הלילה, במלון הגדול, עם השם האמריקאי.
ברחובות שמאחורי המלון, ולצידם של מלונות דומים עם שמות מותגים מובילים המוכרים לכל תייר זר, שכונה שבקרוב תיעלם בוודאי בשם הקידמה וצרכי התיירות הגדלים מידי שנה. התיירות במצרים תורמת כ 12% לתל״ג [כעשרים מיליארד דולר ב 2023] וא-סיסי מבין את זה היטב, גם המצרים המתפרנסים מתעשיית התיירות מבינים היטב ולכן מקבלים בהבנה את הצעדים הדרסטיים.
טהא חסין בחדרו הקטן אכל ארוחת ערב, והתפלל בפעם החמישית והאחרונה לפני שנרדם על המזרון, לצידו של אחיו. כאן בקהיר, הוא לא שמע את רעשי הארנבת ולא הריח את ריחו של הכרוב הטרי. לפני הנץ החמה התעורר לקולו של המואזין מהמסגד הסמוך, וכרע בחדרו לתפילה ראשונה - של יום חדש.
בפרק השלישי טהא חסין לקח אותנו לבקר בכפרו במצרים העילית, שתי אצבעות מהנילוס.
Comments