הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא: https://www.zman.co.il/358824/
ישראלי אבא שלי סיים את הגימנסיה הריאלית בלפור בתל-אביב והזדרז להתגייס לצבא הוד מלכותה. אבא רצה לצאת עם חבריו להילחם בכובש הנאצי, להציל יהודים מציפורני הטורף, וגם כנראה להתחמק ולהתרחק מהסינר של אמא יוכבד. אמא שלו, לעומת זאת, לא רצתה שהבן הבכור, הבן יקיר לה עזריהו, ירחיק אל מעבר לים. היא הייתה צריכה אותו לידה.
לכן מיהרה אמא יוכבד אל שמואל, שהיה פקיד בעל השפעה על ממשלת המנדט, והתחננה בפניו שיחזיר לה את הבן. היא חולה, הוא חולה, היא הסבירה.
כל זה לא באמת עזר, שמואל לא התרשם מטיעוניה של הגברת הנכבדה, ואבא התייצב במחנה סרפנד, צריפין של היום, בחודש יולי 1942 מיד לאחר סיום הלימודים.
לאחר הכשרה של מספר חודשים במחנה האימונים הבריטי בוואדי סראר בפלשתינה, נחל שורק של היום, הוא נשלח, כפשרה שמצא שמואל אל המדבר הערבי, למצריים. אבא היה 218 ימים במצריים מתוך שלוש וחצי שנים של שירות בצבא.
הוא סופח למחלקת תובלה, כשהתפקיד הרשמי שניתן לו בעת החיול היה ״פקיד״, הרחק משדות הקרב ההרואיים. בו בזמן, שלושת חבריו הקרובים הפליגו לאיטליה אל שדות המערכה. אני חושב שאבא לא סלח לאמא שלו, עד יום מותה, על שמנעה ממנו את המסע לאירופה. סיפור הגיוס של אבא לצבא הבריטי – כאן. במחנה האימונים בוואדי סראר הוא עבר את הטירונות הכללית. בימים התאמן עם חבריו לגדוד העברי, ובלילות כתב את רשימותיו במחברת שנשארה מימיו בגימנסיה. את המחברת מצאתי רק לאחרונה בין גזרי עיתונים מצהיבים, בקופסת נעליים של פעם, אצל אמא במחסן.
במחנה האימונים בוואדי סראר הוא עבר טירונות כללית. בימים התאמן עם חבריו לגדוד העברי, ובלילות כתב את רשימותיו במחברת מימי בגימנסיה, שמצאתי רק לאחרונה בקופסת נעליים ישנה אצל אמא במחסן ערכן של הרשימות הוא דווקא בכל מה שאבא לא כתב במפורש, אלא בסימנים וברמזים ששתל בעלילות שפרש ורקם במחברת, ביד של צעיר שלא מלאו לו עדיין עשרים.
אנחנו מציינים הערב את תחילתו של חג החנוכה תשפ״ג, ונדליק הלילה את הנר הראשון. בחרתי להביא לכם את הרשימה שאבא כתב אז, ערב נר ראשון של חנוכה, כ״ה בכסלו תש״ב 5/12/1942.
וכך הוא פתח את סיפור החנוכה שלו: ״והנה הלילה, בעוד סופת הקרב משתוללת בחוץ, בתוך העמדה החרבה למחצה, כשלנגד עיניי מתגוללות גופות פצועות וחרוכות, הוצאתי אותך פנקסי הקטן אך ורק כדי לכתוב בך את תאריך היום הזה, כ"ה כסלו, ליל ראשון של חנוכה״.
סופת הקרב – לא הייתה סופה שהוא ראה. העמדה החרבה לא הייתה העמדה שלו, כמו שגופות לא היו שם והפצועים היו גם הם רק בדמיונו. אבא כתב ״תסכית״, כמו תסכיתי הרדיו שכתב כשהיה בן 15 ל ״קול-ירושלים״ הוא ערבב סיפורי גבורות ישראל שלמד בבית הספר עם המעט ששמע בבית אמא ואבא על הפרעות שפרעו בהם האוקראינים ב״תחום המושב״ בפולין-אוקרינה-רוסיה, בין המלחמה הגדולה למלחמת העולם השנייה. גם הידיעות הראשונות שהגיעו ארצה על הגירוש, הכליאה וההשמדה של בני משפחה באירופה נצרבו בחוויית ההתבגרות שלו.
כל זה הביא אותו לבטא את רגשותיו ומחשבותיו כשהוא יושב ליד העששית באוהל במחנה הבריטי, בוואדי סראר, מול המחברת הריקה.
״מה רבים הזיכרונות הטמונים ביום זה, כמה גאווה וכבוד נוסך בך זיכרון מאורעות היום הזה. וגעגועים, געגועים אל קן הבית. אל נר חנוכה הפעוט ששלהבתו רועדת בחן על עדן החלון. "וכאן, בשדה הקרב, למי אם לא לנו ניתנה האפשרות להמשיך את שלשלת הגבורה הנפלאה שדפה הראשון נכתב ביום כ"ח בכסלו, לפני מאות בשנים?
"חברי טום, אותו נער אנגלי בן השלושים, פנה אליי הבוקר. מיכאל, הוא אמר לי, במה אתה מהרהר כל הזמן? שמע נא טום, אמרתי לו, אתה נמצא כאן ובבית חג היום. הנה אתה מביט בי כתוהה, חג זיכרון הוא החג הזה. לפני מאות רבות, בזמן שבאנגליה עוד צבעו בני האדם את פניהם בכחול, כבר הייתה ארצי ממלכה בנויה לתלפיות.
"אצלנו כבר כתבו אז את פרקיו האחרונים של ספר הספרים, של 'הבייבל'. כשבא מלך אחד שאז כעכשיו רצה הכל, את כל העולם, קמו אז אבותינו. חגרו את נשקם, אם כי דל היה הנשק, ויצאו להגן על ארצי.״
"מעטים היו אבותיי, אולי אחד מול 100, אך מאוחדים היו ואת האויב שנאו עד מוות כי את אדמתם לגזול בא. כי את דתם עמד להכחיד מתחת לשמיים. והמלחמה היתה עזה. אנשים מול פילים לחמו, חיצים במגיני מתכת, מקלות אוג בחניתות, אך הם ניצחו. רבים היו החללים, דם נשפך כמים. אדמה אדמתי מדם, אך הם ניצחו. וביום זה טום ידידי, נכנסו המנצחים אל בירתנו המחוללה, טיהרוה, השליכו אל מעבר לחומות את טומאת אנטיוכיה, ונרות הדליקו.
"משתומם אתה למה הדליקו נרות? בוודאי לא הספיקו לתקן את תחנת הכוח ולכן נרות הדליקו ונס קרה! האירו הנרות באור גדול שבעתיים, בשמחת הניצחון, מעלה את הלב על גדותיו. והנה נמשכת עד היום. מדור לדור גולשת שמחה זו ושנה שנה בבוא היום הזה פועם הלב בעליזות ואפילו כאן בגיהינום זה שסביבנו, תוקפת אותך השמחה. טום, הן לשם כך התגייסתי, לשם כך התגייסנו כולנו. ברוחם של המכבים אנו הולכים לגאול את מה שאבד לנו שוב לפני אלפי שנה. הבה נדליק נר, ואם נר אין לנו, הבה ונדליק פתיל".
"מדור לדור גולשת שמחה זו ושנה שנה בבוא היום הזה פועם הלב בעליזות ואפילו כאן בגיהינום זה שסביבנו, תוקפת אותך השמחה. טום, הן לשם כך התגייסתי, לשם כך התגייסנו כולנו"
את הרשימה שכתב בערב נר ראשון של חנוכה כ״ה בכסלו תש״ב אבא סיים בשורות האלה: "זחלנו מהחפירה החוצה, התקדמנו תחת מטר האש ובמרחק 10 צעדים לפני חפירת האויב הצתנו שתי פצצות. בקדושה ממש הדלקתי גפרור אחד ואחריו שני. טום ואנוכי הדלקנו את שתי הפתילות והתחלנו לזחול חזרה. בנשימה מקוטעת פנינו לחזית, ונראה בדמדומים, בין ברק הפגזים ואבק המדבר שני אורים נוצצים. שתי פתילות ההולכות ודוהות. עצרנו את הנשימה. הנה הנה, התערפל הכל. וברק התפוצצות סנוור אותנו לרגע. טום התנער, סילק רגב עפר שניתז על פניו, ואמר לי בהתלהבות: 'מיכאל, זה לכבוד כָּנֻכָּה ולוויקטורי״. וחתם בסופה של הרשימה: "ע. רפופורט 5/12/1942 חייל מספר 17432" נר ראשון של חנוכה כ"ה בכסלו תש"ב 1942.
Comments