top of page

סבתא [לא] מספרת

Updated: Feb 23

עולמם של בני הדור הראשון, השני והשלישי לפרעות באירופה, בין מלחמות העולם, העליה השלישית, מלחמת העצמאות ועד לאחרי מלחמת יום הכיפורים.

משהו אישי, שונה. ניסיון להבין גם אם בגיל מאוחר, איך הגענו עד כאן...

״סבתא שלי גיבורה״ הפרק הראשון של סיפורי סבתא


סבתא יוכבד רפופורט לבית לרינמן היא אמא של אבא שלי. שנת הלידה שלה הייתה 1900. מקום הלידה: ביאליסטוק, רוסיה, כיום פולין. גובה: 162 ס״מ. צבע עיניים: אפור. צבע שער: אפרפר. תאריך עליה ארצה: 8/1/1923 באונייה בוקרשט. התחתנה עם אליהו דוד הכהן רפופורט, סבא שלי, שהיה גם בן דוד שלה – 1923. אביה היה רב ״גדול״ סיפרו לנו – צבי לרינמן שעלה גם הוא ארצה והתגורר בירושלים. למדה בגימנסיה רוסית (ביאליסטוק הייתה חלק מרוסיה) שם קראו לה יוליה גריגורובנה. דיברה עברית ורוסית.


הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא:

סבא אליהו, סבתא יוכבד, אבא עזריה ולאה הצעירה - תל-אביב 1937



סבתא יוכבד רפופורט לבית לרינמן היא אמא של אבא שלי. שנת הלידה שלה הייתה 1900. מקום הלידה: ביאליסטוק, רוסיה, כיום פולין. גובה: 162 ס״מ. צבע עיניים: אפור. צבע שער: אפרפר. תאריך עליה ארצה: 8/1/1923 באונייה בוקרשט. התחתנה עם אליהו דוד הכהן רפופורט, סבא שלי, שהיה גם בן דוד שלה – 1923. אביה היה רב ״גדול״ סיפרו לנו – צבי לרינמן שעלה גם הוא ארצה והתגורר בירושלים. למדה בגימנסיה רוסית (ביאליסטוק הייתה חלק מרוסיה) שם קראו לה יוליה גריגורובנה. דיברה עברית ורוסית.

בן דודה אליהו, סבא שלי, היה אהבת נעוריה, וכשעלה ארצה ב-1920, הזמין אותה להצטרף אליו במחנה העובדים בחדרה, שם ייבש ביצות.

יוכבד-יוליה צררה כמה בגדים, הוסיפה את ספריהם של לרמונטוב, טורגנייב ואת ״יבגני אונייגין״ של פושקין (מה שמעיד על אופייה המאד רומנטי) ובינואר 1923 הגיעה באונייה ״בוקרשט״ לנמל חיפה ומשם לביצות חדרה אל אוהלי החלוצים.

בן דודה אליהו, סבא שלי, היה אהבת נעוריה. כשעלה ארצה ב-1920, הזמינה להצטרף. יוכבד-יוליה צררה כמה בגדים, הוסיפה את ספרי לרמונטוב, טורגנייב ופושקין והגיעה באונייה ״בוקרשט״ לחיפה ומשם לביצות חדרה

יוליה-יוכבד לא באמת התאימה לסצנת החלוצים באהלים ליד הביצות. היא הייתה הרבה יותר יוליה ופחות מדי יוכבד. כשהבן שלה התנדב בגיל 17 לצבא הבריטי היא רצה לקצין העיר לספר שהוא חולה ושצריך לשחרר אותו מיד.

למרות האהבה הגדולה (כך מספרים) לסבא, ולמרות שבאמצע שנות השלושים הם הצטלמו אצל אברהם סוסקין, הצלם שנודע כ״צלם של תל-אביב״, וסבא כתב לה על גב התמונה ״זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״ – חיי הנישואים גרמו לשניהם יותר סבל מאשר אושר.

בינואר 1972 הבאתי אותה לבית החולים בפעם האחרונה. אבא הגיע כבר רק ללוויה. גם סבא.


סבא אליהו, סבתא יוכבד, אבא עזריה, 1926, תל אביב

* * *

היא הייתה סבתא גיבורה שעד יום מותה נשארה האריסטוקרטית הרוסית שרצתה להיות. היא מיעטה לצאת לרחוב, וכשכבר הייתה יוצאת, תמיד לבשה בגדים מחויטים. האישה עם הכפפות הלבנות, זאת שהייתה שוכבת בהסבה על המיטה בחדר השינה ומוחאת כפיים כשרצתה לקרוא לסבא שיבוא אליה להביא לה כוס מים.

זאת שעמדה מדי בוקר בחלון לראות את הנכד הבכור שכל כך אהבה הולך לבית הספר היסודי ברגל וחשה רחמים כלפיו. זאת שריח הוולריאן עמד באוויר הדירה שלה, הוולריאן שהייתה מטפטפת על קוביית סוכר ומוצצת.

את העיתון שהייתי מביא לה הייתה מאווררת יממה על חוט במרפסת ובעצם קוראת אותו רק למחרת. הסבתא ששלחה לי גלויה מצויירת מידי יום כשנסעתי לחופש ארוך בחיפה ודרשה בשלומי.

היו דברים שסבתא לא הייתה מסוגלת לעשות. למשל, סבתא לא הייתה מסוגלת ללכת לשוק לעשות קניות. אפילו לחנות המכולת של דב, ברחוב שינקין, לא ירדה שנים.

ריח הוולריאן עמד באוויר הדירה שלה, הוולריאן שהייתה מטפטפת על קוביית סוכר ומוצצת. את העיתון שהייתי מביא לה הייתה מאווררת יממה על חוט במרפסת ובעצם קוראת אותו רק למחרת

כילד, אהבתי מאד ללכת לשוק הכרמל בימי שישי אחר בית הספר עם אמא. היינו יורדים במורד רחוב שינקין עד לשוק ושם, במשך שעה ארוכה, הייתי מסתובב בין הדוכנים, שומר על קשר עין עם אמא ונעצר מפעם לפעם לטעום חתיכת אבטיח, חריץ של גבינה, זיתים מלוחים שחורים, חציל כבוש סגלגל קטן. אהבתי את מקלות החומוס שאמא קנתה במשקל, וכדור פלאפל שהייתה קונה לי לפני החזרה הביתה, בדוכן של מנשה התימני בפינה של רחוב הכרם.


ואני, רציתי ללכת פעם אחת לשוק גם עם סבתא, סבתא שכל כך אהבה אותי. סבתא שהייתה עומדת כל בוקר בחלון חדר השינה ומשגיחה עלי כשהייתי חולף למטה ברחוב מתחת למרפסת שלה בדרכי לבית הספר.

רציתי לראות את סבתא שלי הליידי המהודרת מהדסת לה בין הדוכנים עם הכובע רחב התִּיתוֹרָה ומטפחת המשי מכסה את פניה מפני השמש המזרח תיכונית. רציתי להתגאות בה. אבל היא מעולם לא הציעה ואני מעולם לא העליתי את הרעיון על דל שפתיי.


סבתא יוכבד רפופורט בשדרות רוטשילד, שנות השלושים (צילום: באדיבות המשפחה)

שנים מאוחר יותר, כשגדלתי, אזרתי עוז והודעתי לה – סבתא מחר נלך, רק שנינו, לשוק הכרמל! נסתובב בשוק, נשב באחד מבתי הקפה שם, את תשתי תה עם קוביית סוכר ופרוסת עוגה. אני אשתה קפה שחור ואוכל בקלאווה. נשב ונדבר. אף פעם לא יצא לנו לדבר.


את תספרי לי על איך היה לגדול בביאליסטוק. מי היו החברות שלך, מי היו החברים שלך. איך החלטת שסבא הוא האיש שלך? איך קמת ועזבת הכל מאחור ובאת באונייה לפלשתינה. איך היה באונייה? איך הייתה ההפלגה? ונמל חיפה? מה ראית כשהאונייה התקרבה? ירדתם לסירות קטנות בכדי להגיע לרציף? ואיך ידעת איך להגיע לסבא שהיה בחדרה? מיליון שאלות ועוד לא הגענו בכלל לחתונה שלכם.

רציתי לראות את סבתא הליידי המהודרת מהדסת בין הדוכנים עם הכובע רחב התִּיתוֹרָה ומטפחת המשי שמכסה את פניה מהשמש המזרח תיכונית. רציתי להתגאות אך היא לא הציעה ואני לא העליתי את הרעיון

אחר כך תספרי לי על אבא שלי, ועל לאהל'ה אחותו הצעירה.

והשמש תרד והשוק ייסגר ואנחנו נלך במעלה רחוב שינקין חזרה לבית שבאחד-העם 100, לדירה שבקומה השנייה, ונקבע שבעוד שבוע נלך שוב ואז תמשיכי לספר לי.

בינתיים באחד-העם 100, בקומה השנייה ליד דוקטור אלטר רופא האא״ג, סבתא יוכבד כותבת לעצמה במחברת.


כשחנני נ״י הודיע לי שמחר נלך רק שנינו לטייל לשוק הכרמל לא ידעתי מה לעשות. הרי הוא יודע, דבשינקה שלי, שאני לא יכולה ללכת לשוק. אפילו למכולת אני כבר לא יורדת ושולחת לשם את סבא אליהו עם הרשימה.

קשה לי החום ומכבידה עלי הלחות כאן בתל-אביב.

ובשוק צפוף והמוכרים צעקנים.

והרגליים, אוי הרגליים, כבדות לי.

הוא רוצה לשמוע, רוצה להבין. ואני, מה אספר לו? אספר לו שסבא שלו, שלקח אותו כל יום אחר הצהריים כשהוא מחזיק אותו ביד ויחד היו הולכים להאכיל את החתולים בחצר, שהסבא הזה רימה אותי כשהבטיח לי הרים וגבעות בפלשתינה? שסובב אותי בכחש כשכתב לי שיבנה לנו ארמון על חולות הזהב של תל-אביב, אבל הביא אותי אל המושבה הצעירה חדרה, אל אוהל בין ביצות? שם, במקום לשמוע ציוץ ציפורים, סבלתי מזמזום היתושים יום ולילה.


לא, לא אוכל לספר לו לנשינק׳ה את כל האמת. לא אספר לו שאני לא ידעתי את נפשי מצער ומגעגועים הביתה, לאבא ואמא, לאחיותיי, שנשארו שם בביאליסטוק. גם לא על הצרור שהבאתי איתי מהמולדת והשארתי אותו סגור בתוך המזוודה יחד עם החלומות שלי וההבטחות שלו.


לא, לא אוכל לספר לו לנכדי האהוב ששנים לא הלכתי להבימה, גם לא כשאבא שלו שיחק שם. לא יכולתי ללכת לתיאטרון כשאחינו נשרפו שם באירופה, ניסיתי אז להסביר. לא כולם הבינו.

מה אספר? שסבא שלו, שאחז בידו כל יום ויחד היו הולכים להאכיל חתולים בחצר, שהסבא הזה רימה אותי כשהבטיח לי הרים וגבעות בפלשתינה? שסובב אותי בכחש כשכתב שיבנה לנו ארמון על חולות הזהב של ת"א?

וכשאבא שלו הלך והתגייס לצבא הבריטי, לא רציתי שילך, ביקשתי מאבא שלי שידבר על ליבו, ואבא שלי כתב לו מכתב וניסה לשכנע אותו כשהוא משתמש במבואות מהתורה ופרקי אבות, שזה יזיק לי, לאמא שלו, אחותו. אבל הילד היה עקשן, ולא הקשיב לנו והלך! איך אספר לחנני על אביו ששבר את ליבי. איך אסביר לנכד הבכור שלי נ״י האהוב שלי שראיתי את חיי כאן בפלשתינה מתרסקים אל מול המציאות הקשה אליה נפלתי.

לא, לא אוכל לספר לו לנשינק׳ה את כל האמת. הוא לא יבין, הוא עוד קטן. אולי כשיגדל.


לא נשינק'ה, לא נלך מחר לשוק הכרמל. אתה הלוא יודע כמה קשה עלי ההליכה בימים חמים. אולי נלך בחורף.



גלויה אחת מאוסף הגלויות שסבתא יוכבד שלחה לנכד הבכור כשנסענו לחג הפסח לחיפה. 1959



Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page