top of page

המסע לסומליה בעקבות "מבצע החזרת התקווה" - חלק שני

Updated: Feb 23

ים במחנה הפליטים במוגדישו

סיכום הפרק הראשון

הססנה שהביא אותנו למנחת ליד מוגדישו אז ב 1992 הביא אותנו אל עולם שלא הכרנו. ילדים ונשים מתים מרעב וגברים במלחמות על שליטה ברחובות הרוסים ערים שדודות כפרים שרופים - סומליה גוועת .

כאן אין שלט ואין טרמינל. ביקורת גבולות מסתכמת בשולחן עץ קטן ושמשיה גדולה. מתחתיה יושב לו ״פקיד״ המבקש להציץ לנו בדרכונים. הוא מזהה אותנו עם שלושה דרכונים ישראלים ואחד בריטי.

מוחמד, שפרק כבר את ״האוצר" - עלי הכת שהביא מניירובי בשקי היוטה, מחייג בסלולרי אל מי מאנשיו, ואכן מספר דקות לאחר מכן מגיעים שלושה טנדרים. בארגזו הפתוח של כל אחד מהטנדרים מותקן מקלע ולידו עומד ״חייל״ ילד שנראה כאילו סיים רק לפני שעה קלה את קריאת פרשת השבוע בחגיגת בר-המצווה ומיד הצטרף למיליציה של איידיד.


החלק השני של ״המסע לסומליה בעקבות מבצע Operation Restore Hope " פורסם לראשונה באתר ״זמן ישראל״ בקישור :


וולקאם טו מוגדישו! כאן אין שלט ואין טרמינל. ביקורת גבולות מסתכמת בשולחן עץ קטן ושמשיה גדולה. מתחתיה יושב לו ״פקיד״ המבקש להציץ לנו בדרכונים. הוא מזהה אותנו עם שלושה דרכונים ישראלים ואחד בריטי.


מוחמד, שפרק כבר את האוצר שהביא מניירובי בשקי היוטה, מחייג בסלולרי אל מי מאנשיו, ואכן מספר דקות לאחר מכן מגיעים שלושה טנדרים. בארגזו הפתוח של כל אחד מהטנדרים מותקן מקלע ולידו עומד ״חייל״ ילד שנראה כאילו סיים רק לפני שעה קלה את קריאת פרשת השבוע בחגיגת בר-המצווה ומיד הצטרף למיליציה של איידיד.

תוך מספר דקות מגיעים 3 טנדרים. בארגזו הפתוח של כל אחד מהם מותקן מקלע ולידו ״חייל״ ילד שנראה כאילו אך סיים את קריאת פרשת השבוע בחגיגת בר-המצווה ומיד הצטרף למיליציה של איידיד

"ארגנתי לכם הסעה העירה. איברהים הוא האיש שלכם מכאן ועד שתצאו את המדינה בעוד שבוע. הוא ייקח אתכם אל ביתו, ידאג לביטחונכם, יתאם לכם את הפגישות וילווה אתכם בכל אשר תלכו. מסוכן מאד להסתובב כאן ללא אבטחה מקומית" הוא מסביר בשפה שלא משתמעת לשני פנים.


כנסו לטויוטה האמצעית, הוא מבקש, לטנדר הלבן. את ארגזי הציוד אנחנו מעמיסים מאחור וארבעתנו נכנסים פנימה. מרטין ליד הנהג, עמיקם, יוסי ואני מאחור. שני הרכבים האחרים, אחד מלפנים והשני מאחורינו, הם רכבי הליווי. איברהים נוהג את הטויוטה שלנו, ואנחנו יוצאים אל העיר בחריקת צמיגים שמעלה ענן אבק ממסלול הכורכר. אני מביט לאחור ורואה את הילד-חייל ניצב בארגז האחורי של הטיוטה אוחז במקלע – ומחייך אלינו.


שעת בין ערביים. אנחנו נכנסים לרחובה הראשי של העיר. אני דרוך, מציץ מהחלון. רוכלים עם דוכני עץ על גלגלים, בסטות של שוק, פחונים, אין כאן חנויות ברחוב הראשי, יש צעירים חמושים ברחוב. לא רואים כמעט נשים בשעה הזאת. בית קפה מקומי בקרן רחוב, ועוד אחד. שולחנות נמוכים, נרגילות, הגברים יושבים לועסים ואני שם לב שלכולם יש לחי נפוחה. נוט טו סלף – לשאול אחר כך את איברהים, שמנסה להיות גם מדריך תיירים לצד מארח, מאבטח, ואחר כך יתגלה גם כטבח מושלם.


אין במוגדישו רמזורים. יש במוגדישו מחסומים. משטרה מקומית. נציגי הכנופייה השלטת לצידם. הם מחפשים מסתננים מצפונה של העיר, שם מעוזו של היריב המר יריבו של איידיד.

שעת בין ערביים. אנחנו נכנסים לרחובה הראשי של העיר. אני דרוך, מציץ מהחלון. רוכלים עם דוכני עץ על גלגלים, בסטות, פחונים, אין חנויות ברחוב הראשי, יש צעירים חמושים ברחוב. לא רואים כמעט נשים

סיבוב חד אל תוך סמטה, שער ברזל גדול שנפתח כבמטה קסם כשאנחנו מתקרבים אל הבית. הרכב הקדמי עוצר מחוץ ל״ווילה״, כמו גם הרכב שהיה מאחורינו. "שני הרכבים על אנשיהם יישארו בחוץ לדאוג שלא יטרידו אתכם", מסביר איברהים בחיוך.

הטויוטה הלבנה שלנו נכנסת פנימה אל תוך החצר הרחבה, והשער נסגר. הגענו בשלום, פגשנו את איש הקשר, הוא הסיע אותנו לביתו, אנחנו מכניסים לחדרים את הציוד ואיברהים מציע שניפגש שוב בתוך כשעה לארוחת ערב בחצר הגדולה. So far so good, מרטין מחייך.


"ברוכים הבאים לסומליה", אברהים יוצא אלינו לחצר עם מגש גדול ועליו צלחות עם הר של אורז, כרעיים של עוף, פיתות ועגבניות חתוכות לרבעים.


מרחוק אנחנו שומעים את קולו של המואזין הקורא לתפילת ערב. בפינה אחרת של החצר הרחבה שניים מעובדיו של איברהים מגלגלים את שטיחוני התפילה שלהם ויורדים לכריעה בכיוון מכה. לכל אחד מהשניים רובה סער שהוא מניח לידו, ליתר ביטחון.


מנהלים שיחה על הא ועל דא. מצלמים קצת צילומי סטילס לזיכרון. ארוחת ערב ראשונה בסומליה. יש איזה הרהור על אותם מיליונים כאן בסומליה שלא יאכלו עוף או אורז גם הערב. ואני שואל את איברהים איך זה שהאו"ם וארגוני התורמים שולחים אלפי טונות של מזון בדרך הים אבל האנשים ברחוב רעבים.

מרחוק אנחנו שומעים את קול המואזין הקורא לתפילת ערב. בפינת החצר שניים מעובדיו של איברהים מגלגלים את שטיחוני התפילה שלהם ויורדים לכריעה בכיוון מכה. לכל אחד מהם רובה סער שהוא מניח לידו

איברהים מסביר לנו שבנמל של מוגדישו יש אמנם מספיק מזון מאוחסן כדי להאכיל מיליון אנשים למשך חודש, אבל הכנופיות שולטות במחסנים ובמשאיות ומשתמשות באוכל כבן ערובה, למרות המחיר הכבד שגובה הרעב כאן בעיר הגדולה.


"ובשדה התעופה?", אני שואל.


"עשרות מטוסים יכולים לנחות כאן ביום", הוא מסביר, "ובמקום זאת: שום סיוע לא נכנס לכאן". הטייסים פוחדים להטיס לכאן מטוסים גדולים בגלל חוסר היציבות והעדר שלטון מרכזי, משטרה או צבא מאומן. ובינתיים – ילדים ימשיכו למות מרעב מתת תזונה ומחלות.


אחרי שנת לילה רגועה לקול המונוטוני של הגנרטור הקטן שמטרטר בחצר אנחנו מתעוררים לבוקר ראשון, לארוחת בוקר של לחמניות מקמח לבן, רכות וחמות כמו של פעם, כמו שהחלבן היה משאיר לנו ליד הדלת עם בקבוק החלב הטרי כשהיינו ילדים. לחמניות שנאפו לכבודנו בבית יחד עם הקפה שרתח על הגז במטבח. יש גם ביצה קשה, מלפפון, עגבניhה וריבה.


הטויוטה הלבנה שהביאה אותנו אתמול כבר מחכה לנו ליד הבית, בתוך המתחם המוגן. בחוץ מצטרף אל הטנדר שלנו טנדר שני שיסע מאחור – לכל מקרה שלא יהיה, מסביר איברהים את סידורי האבטחה. הוא הבטיח למוחמד בניירובי שיעשה את הכל כדי לשמור על שלומנו.


שמאלה ושוב שמאלה ואנחנו מגיעים! הפעם זה מגרש גדול שנראה כמו אצטדיון כדורגל רק בלי הדשא, משטח קֵרֵחַ ושער ברזל גדול שדגל האו״ם מונף לצדו, ושלט בערבית ובאנגלית ״ברוכים הבאים למחנה פליטים מספר 105״.

איברהים מסביר לנו שבנמל של מוגדישו יש מספיק מזון מאוחסן להאכלת מיליון אנשים למשך חודש, אך הכנופיות שולטות במחסנים ובמשאיות ומשתמשות באוכל כבן ערובה, למרות המחיר הכבד שגובה הרעב בעיר

מחנה הפליטים הזה מנוהל על ידי ארגון סיוע נוצרי אירי בשם GOAL IRELAND. אנחנו נכנסים עם הטנדר פנימה, כשהשני נשאר בחוץ בשם האבטחה כמובן. אנחנו מחפשים ומוצאים את משרדי המחנה ואת אנט קלאגהאן המנהלת. אנט הגיעה מאירלנד, היא אחות במקצועה ובמבטא אירי כבד היא מקבלת את פנינו, "בוקר טוב וברוכים הבאים". חלוקת מנות ארוחת הבוקר בעיצומה.


בפינה הרחוקה צריף פח. "זאת המרפאה", היא מסבירה. במרפאה אחות מקומית שעוברת בין המיטות – הרבה לעזור היא לא יכולה. התרופות בצמצום, גם האוכל והמים שאפשר לשתות במשורה. הציוד הרפואי – ״הרפואי״, כן? גם זה במרכאות, הוא משקל שנלקח מהמכבסה או מאטליז עם סלסלת קש, שם מניחים את הילד. מיטות ברזל. שניים שלושה עמודי מתכת שישמשו לעירוי תוך ורידי כשיגיעו העירויים. כרגע יש מחסור.



סלימה היא האחות האחראית כאן במרפאה על הילדים שבחדר. המשפחה שלה נשארה בכפר שעל ההר והיא ירדה לעיר הבירה לחפש פרנסה. שמעה שיש מחסור בצוותי רפואה. לפני המלחמה עבדה במרפאה בעיירת המחוז מצפון למוגדישו.


אנט מצביעה לעבר דלת סגורה בקצה השני של הצריף. "לכאן אנחנו מביאים מידי בוקר את אלה שלא שרדו את הלילה", היא מספרת בקול יבש ומונוטוני.


האחות במרפאה במוגדישו ואחד הילדים המטופלים (צילום: חנני רפופורט)


אנחנו רואים קבוצה של חמישה איש ההולכים דוחפים מריצה מאולתרת. על המריצה מוטלת גופה עטופה בשמיכה צבעונית. "ילדה בת תשע", מסבירה האחות האירית, שילוב של תת-תזונה, עם מלריה, דיזנטריה, חום, תולעים, או גרדת. כל ילד יכול לסבול מכמה מחלות בו זמנית, מה שכמובן מקרב אותו אל קיצו בהיעדר טיפול, תרופות ותנאים סניטרים ראויים.


החבורה הקטנה הולכת אחרי המריצה המאולתרת, שלושה גברים ושלושה ילדים הולכים וממלמלים משהו בשפה לא מובנת. תפילה למנוחת ילדה שלא ידעה יום אחד של שמחה בחיים. הם מגיעים אל הבור בפאתי המחנה בורות שהוכנו מראש.

אנחנו רואים 5 איש דוחפים מריצה מאולתרת. על המריצה מוטלת גופה עטופה בשמיכה צבעונית. "ילדה בת תשע", מסבירה האחות האירית, שילוב של תת-תזונה, עם מלריה, דיזנטריה, חום, תולעים או גרדת

שני המבוגרים יורדים אל הבור והשלישי שומט את המריצה והגופה מחליקה מבין ידיו ועוד רגע או שניים הבור יכוסה. אין שם ואין מצבה. אף אחד לא יזכור את שמה. אף אחד בעולם כנראה שלא שמע עליה בחייה וגם לא ישמע כבר במותה. עוד ילדה שלא ראתה את הזריחה של השמש הבוקר.


אני זוכר במקרה אחר, במחנה אחר, אנחנו מתלווים לרופאה מתנדבת שעוברת בין החושות בסיור הבוקר, וכשהיא יוצאת מאחת החושות היא לוחשת לנו שהנה כאן יש ילד שלא יחזיק מעמד.


אנחנו שומעים את השקט. אף אחד כאן לא צועק. מקבלים את הגורל, מבינים שאולי מוטב לו לסיים את חייו מונח על מצע של קש כשהאישה לצידו מלטפת את ראשו. יוסי הצלם מציץ פנימה, אולי יכניס את המצלמה לתמונה אחרונה, תמונת סיום לכתבה. יוסי חוזר ומסביר לי, מתנצל, שהוא לא מסוגל לצלם. הוא לא יכול להפריע לצעירה היושבת שם בחושך לצידו של המת החי להיפרד ממנו בנשימותיו האחרונות.


בחורה-אישה יושבת לצדו ולא אומרת כלום. היא לא בוכה, לא מתלוננת, לא קוראת לעזרה. היא מבינה שאין דבר שיוכל לעזור כבר. אנחנו מחכים בחוץ, ממתינים, כמו הנשר הממתין לפגר שיושלך עוד מעט, מחכים לתמונת סיום לכתבה.


כמאתיים וחמישים קילומטר צפונית מערבית למוגדישו אחרי ארבע וחצי שעות נסיעה מתישה בטויוטה הקופצנית אנחנו מגיעים לעיר הבירה של המחוז הדרומי, ביידואה. עיר של כשלוש-מאות אלף תושבים. כמו מוגדישו רק קטנה יותר, והצרות גדולות לא פחות.

אנחנו שומעים את השקט. אף אחד כאן לא צועק. מקבלים את הגורל, מבינים שאולי מוטב לו לסיים את חייו מונח על מצע של קש כשהאישה לצידו מלטפת את ראשו

גם כאן בביידואה שולטות הכנופיות. גם כאן הן לא מאפשרות להפעיל את שדה התעופה הקטן על מנת להביא לכאן את מטוסי המטען עם המזון התרופות הכל כך נדרשים כאן. גם כאן הכבישים מסוכנים. גם כאן, כמו בחלקים אחרים של המדינה הקרועה הזאת, המורעבת, החולה והמדבקת, המזון הוא נשק ובן ערובה.

גם כאן רק החזק שורד והם מעטים. האנשים שאנחנו פוגשים אנשי הארגונים טוענים שכשמונים אחוז מהמזון שמגיע לחלוקה – נשדד. כולם משוכנעים שרק הצבא האמריקאי יצליח לעצור את הגזל לאור יום. והשאלה אם כן אז מתי הצבא האמריקאי יגיע. הצבא האמריקאי בסיוע כוח של לגיון הזרים הצרפתי נכנסו לביידואה שלושה שבועות מאוחר יותר.


אנחנו פוגשים את אעאדי אל בוואד. הוא בן שבע. אביו, אמו ושבעת אחיו ואחיותיו לא שרדו את הימים, את הלילות, את הדרך, את המחלות, המלחמה והרעב. הוא כאן לבדו במחנה האירי, יתום, שוקל רק כעשרה או אחד-עשר ק״ג.


אעאדי יושב חסר הבעה בפתח אחת החושות, בין ברכיה של נערה-אישה בוגרת שלקחה אותו תחת חסותה. יתכן אפילו שהיא קרובת משפחה. אי אפשר שלא לחשוב שוב על הילדים שלנו שהשארנו בבית, ילדים בני גילו של אעאדי בן השבע ומאות ילדים אחרים שפגשנו בימים בהם עברנו בין המחנות.


מחר זה ה-25 בנובמבר, יום הולדת 40 שלי! עוגה גדולה כבר לא נאכל אמנם, אבל בירה קנייתית קרה בערב בחצר של איברהים תהיה. אני מסתכל סביבי מנסה לנחש כמה מהילדים שישובים מסודרים שורות שורות ומחכים לחלוקת ארוחת הצהריים יזכו לציין את יום ההולדת 40 שלהם. מה באמת הסיכוי שלהם במדינה שאורך החיים הממוצע מגרד את גיל חמישים מלמטה. עוגה עם נר בוודאי שלא יקבלו בכל מקרה.

אנחנו פוגשים את אעאדי אל בוואד. הוא בן שבע. אביו, אמו ושבעת אחיו ואחיותיו לא שרדו את הימים, הלילות, הדרך, המחלות, המלחמה והרעב. הוא כאן לבדו במחנה האירי, יתום, שוקל רק כ-10 או 11 ק״ג

אנחנו חוזרים אל הטויוטה שלנו. איברהים ליד ההגה, הנשק לצידו. אסלאם בן ה-15 ה״מקלען״ של כח הליווי שלנו אוחז במקלע ביד אחת ובשנייה מזין את שרשרת הקליעים לבית הבליעה של הכלי. ילד עם חיוך גדול החושף שתי שורות של שיניים לבנות, ששמח להצטלם כמה שיותר בפוזות של רמבו.

אחרי ששה ימים של צילומים בסומליה צופים בחומרים. מרטין יושב וכותב טקסטים. את החומרים הוא יערוך בלונדון.


עם בוקר אנחנו ממריאים שוב עם הססנה של איסמעיל, שאוסף אותנו במנחת מחוץ למוגדישו. אנחנו נפרדים בחיבוק מאיברהים שמביא אותנו עד למטוס ומבטיחים לו שניפגש שוב בקרוב.



אין שם ואין מצבה. אף אחד לא יזכור את שמה. אף אחד בעולם כנראה שלא שמע עליה בחייה וגם לא ישמע כבר במותה. עוד ילדה שלא ראתה את הזריחה של השמש הבוקר...

[קטע וידאו שצילמנו ולא נכנס לכתבה]



Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page