תקציר הפרקים הקודמים: סומליה מדינה שסועה, חולה, מדממת ומורעבת במזרח אפריקה מנסה לשים קץ למלחמת אזרחים בת שנה. השלטון המקומי במוגדישו הבירה כושל באספקת מזון ותרופות למיליונים העקורים שנדדו לכיוון עיר הבירה בתקווה לארוחה מזינה.
התקשורת הבינלאומית מצליחה לעורר את דעת הקהל בעולם, ונשיא ארה"ב דאז ג׳ורג׳ וו. בוש מאשר לשלוח 20,000 חיילים אמריקאים לסומליה לאבטחת דרכי חלוקת המזון והוצאתם מהנמל כדי שיחולקו לנצרכים ולא לחמושים.
וכשכוחות אמריקאים עומדים להגיע באישון לילה מהים ומהאוויר – גם התקשורת האמריקאית מתגייסת לכיסוי התקשורתי. וכך אנחנו, הצוות הישראלי של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים לרציפי נמל מוגדישו בתחילת דצמבר 1992.
הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
חצות ועדיין כלום לא קרה. לילה ארוך מחכה לנו. אנחנו תופסים תנומה על רציף הבטון. אני מחבק את התרמיל שמשמש כרית ביד אחת ובשנייה את מצלמת הווידאו הקטנה שלקחתי איתי למשימה
וְאָז כְּשֶׁאַשְׁמֹרֶת תִּיכוֹנָה נוֹשֶׁקֶת לַשְּׁלִישִׁית, הַיָּרֵחַ שַׁקַּע וְהַחַמָּה עוֹד לֹא הֵנֵצָּה, הֵגִיחוּ הנַחָתִים האָמֵרִיקָאִים מֵהַיָּם. אנחנו מתעוררים מרעש גדול; רימוני הלם, פצצות תאורה, וצרחות של אנשי הכוחות המיוחדים: "don’t fucking move!"
שיט, הם נחתו מהים ואנחנו ישנו. אני מביט מסביב ולא רואה את הצוות שלי.
אני לוחץ על כפתור ההפעלה של מצלמת הווידאו הקטנה שצמודה אלי ומתחיל להנציח את המעמד. לא רואים כמעט כלום. רק צלליות לאור הירח. שומעים קולות. אנשי הקומנדו האמריקאי מופתעים לגלות שהצלליות השוכבות על הרציף הם עיתונאים זרים, עשרות מהם, שרק מחכים להזדמנות לצלם את הכוחות הנוחתים.
שוכב על הבטן, רגליים פסוקות, מחבק אלי את המצלמה כשאני מנסה לייצב אותה אבל גם להסתיר אותה מעיני הנחתים המסתערים אל עבר הדמויות על הרציף.
אני לא מודע לכך שכוח שני של קומנדו אמריקאים, כוח המורכב מלוחמי יחידת העילית Navy SEALs שפשט על החוף מדרום לנמל במטרה לאבטח את החוף לנחתות המתקרבות עם הכלים הכבדים ועוד מאות חיילים, נתקל שם בהפתעה גמורה בתאורת המצלמות שהעבירו בשידור חי בשעת צפיית השיא בחוף המערבי של ארצות-הברית את הנחיתה שלהם מהים בסירות הגומי הקטנות.
כוח שני של קומנדו אמריקאים, עם לוחמי יחידת העילית Navy SEALs שפשט על החוף מדרום לנמל, נתקל בהפתעה גמורה בתאורת המצלמות, שהעבירו זאת בשידור חי בשעת צפיית השיא בחוף המערבי בארה"ב
כולנו שוכבים על רציפי הבטון החשוף מול המים. מהעבר השני קיר קונטיינרים בגובה של בנין בן שתי קומות, שהוקם על מנת להגן על הנמל מירי מהצד הצפוני של מוגדישו, הנמצא בשליטת כנופייה אחרת.
צעקות הקרב של המרינס מקפיאות את הדם, את שלי לפחות.
"Don’t you move your hand, or I will shoot you!".
"Keep your hands above your head, hands above your head!"
אני מנסה לפזול תוך, כדי שהראש מנשק את הבטון, מחפש את הצוות שלי ומישהו מעלי צורח: "Heads down don’t look around! Get down! Get down!".
אני מנסה להזיז רגל ומגלה נחת אמריקאי מטר ממני עם נשק מכוון לי לראש.
למרות שבקצה השמיים כבר מחוויר אור ראשון, אי אפשר עדיין להבחין בקווי הפנים הצבועות בצבעי הסוואה של החיילים על הרציף.
אני שוב פוזל אל המצלמה המונחת לצדי. היא עדיין מקליטה. אבל אני שם לב שהנחתי אותה על צידה! אני חושב אם כן או לא לנסות לתקן את הזווית, אבל צללית חמושה בנשק ארוך נובחת עלי מיד:
"Put your face in the dirt, Put your face in the dirt!".
אני מנסה להזיז רגל ומגלה נחת אמריקאי מטר ממני עם נשק מכוון לי לראש. למרות שבקצה השמיים כבר מחוויר אור ראשון, אי אפשר עדיין להבחין בקווי הפנים הצבועות בצבעי הסוואה של החיילים על הרציף
אני מוותר על הרעיון להזיז את מצלמת הווידאו.
חמש-עשרה דקות, אולי יותר, שנראות כמו נצח והכוחות המיוחדים האמריקאים משתלטים על שטח הנמל, תופסים עמדות, כשבינתיים אמנם השמש עוד לא זרחה אבל אור ראשון מלא מפציע.
ברור שהרעש של מנועי הדיזל שאנחנו שומעים במרחק לא גדול מאתנו הוא רעש של מנועי הרחפות והנחתות המביאות מהים אל החוף שמדרום לנמל את הכלים הכבדים, ועליהם כבר רכובים כ-1500 לוחמי המרינס, אלה המגיעים לאחר שהיחידות המיוחדות אבטחו את ראש הגשר בנמל, בשדה התעופה ועל החוף.
כשהשמש מפציעה במזרח, החיילים האמריקאים שבנמל מחליטים שהגיע הזמן לפנות את התקשורת מהשטח. הקולונל מפקד הכוח שהשתלט על הנמל מגיע ומסביר לנו באדיבות אבל גם בתקיפות, שיתכן שהסיטואציה שתתפתח כאן בין המרינס למקומיים תהיה ״מכוערת״ ויתכן שתהיינה אבדות משני הצדדים והוא לא היה רוצה שאנשי התקשורת יהיו באמצע. עם אור ראשון אנחנו מתחילים לעזוב את השטח כאשר ההליכה אל מחוץ לנמל איטית, בלי תנועות מהירות מדי.
הנמל הפך בתוך שעה קלה לבסיס אמריקאי עם הליקופטרים יורדים ועולים, ומטוס גלקסי גדול ראשון מגיע לנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי הסמוך.
מרטין הכתב עוצר ביציאה מהנמל ואנחנו מצלמים אותו מסכם את הלילה. זה יכול להיות הקטע שיסיים את הדיווח או קטע מגשר ל-מה יהיה עכשיו על סומליה. מהבוקר נמצאים כאן כאלפיים חיילים ראשונים של כוח רב לאומי שאמור להגיע בימים הקרובים ליותר מ-30,000 חיילים.
הקולונל מפקד הכוח שהשתלט על הנמל מסביר לנו באדיבות אך בתקיפות, שיתכן שהסיטואציה שתתפתח בין המרינס למקומיים תהיה ״מכוערת״ עם אבדות לשני הצדדים והוא לא רוצה את אנשי התקשורת באמצע
הכותרות בכל עיתוני העולם באותו הבוקר היו כמעט זהות וסיפרו על ההפתעה שחיכתה לנחתים שגילו כ-250 אנשי תקשורת מוכנים להאיר עליהם בפנסי התאורה – כלום ושום דבר שהתאמנו לקראתו בבסיסם Camp Pendleton שבקליפורניה.
הכוחות האמריקאים מצאו עיר בה ההרס גדול. אין בניין שנותר שלם ועומד על תילו. מה שניתן היה להישדד – נשדד, נגנב, נותץ, נשרף ונהרס. תילי אבן לצד גרוטאות ברזל ואשפה. התשתיות הרוסות, הכבישים הבודדים שהיו במדינה נחרשו על ידי שרשראות כלי המלחמה. נפילות של פגזים השאירו צלקות באספלט. כלי רכב שרופים, וכמובן מחנות הפליטים הנטועים בכל חלקה פנויה. חושות קש מכוסות ביריעות פלסטיק ירוקות, שאריות של שקי גרעינים שנתרמו על ידי ארגוני סעד אמריקאים ואירופאים.
האמריקאים לא מתכוונים לבנות את העיר מחדש. גם המקומיים לא באמת בעניין. קלאב-מד מוגדישו לא ייפתח כאן בשנים הקרובות למרות חוף הים הארוך, החול הלבן, מזג האוויר השמשי לאורך השנה כולה ומטבח איטלקי משובח – שאריות הקולוניאליזם הרומאי של תחילת המאה העשרים. לובסטרים שקופצים לצלחת היישר ממימי האוקיינוס ההודי. גן עדן שכבר לא יהיה כאן.
ספוילר: האמריקאים עזבו שנה וחצי מאותו לילה שנחתו בנמל מוגדישו לאחר שספגו אבדות בנפש. הנשיא הדמוקרטי שנבחר קלינטון, שהחליף את הנשיא הרפובליקאי בוש, החליט לזנוח את המדינה הזו לגורלה ולהחזיר את החיילים הביתה במרץ 1994. גם כוחות האו״ם הבינו שהניסיונות להביא תקווה למדינה עקרים ועזבו את סומליה במרץ 1995.
אנחנו מסיימים את שבוע השידורים ממוגדישו, מפרקים את טון הציוד שהבאנו אתנו, מעמיסים את ארגזי המתכת שוב על המשאיות שהביאו אותנו לכאן לפני שבוע, ואנחנו בדרכנו למנחת, שם יחכה לנו מטוס האנטונוב הרוסי וייקח אותנו לניירובי. שם ניפרד מהלהקה ונטוס חזרה מניירובי לתל-אביב דרך לונדון.
על הטיסה חזרה הביתה – כבר בפרק הבא.
Comentarios