הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
ברשימה הקודמת סיפרתי לכם על המשפחה שהיתה לי ולא ידעתי. משפחה שאיבדתי ומצאתי בשנה האחרונה בקופסת נעליים ישנה שהסתתרה לה באינטרסול. אינטרסול זאת מילה של פעם, בדיוק כמו בוֹידֶעם ביידיש, רק בצרפתית. בדירות של פעם היו מחביאים שם את כל מה שלא רצו לשמור על הרצפה. בחלל אטום מתחת לתקרת רעפים, או גומחה שנבנתה בתוך דירה. לרוב משמש הבוידעם לאחסון חפצים ישנים או כאלה שאינם בשימוש יום יומי. כמו קופסאות הקרטון עם מכתבים, תמונות ספרי זכרונות...
אחד המסמכים הראשונים שמצאנו היה ״תצהיר״ שנתן סבא שלי אליהו דוד הכהן רפופורט בתחילת שנות השישים חלק ממאבק משפטי שניהל בשמם של היורשים, יורשי אחיו ואחיותיו, שנרצחו בשואת יהודי אירופה בין השנים 1939 - 1945. וככה פתאום התחוור לנו שגם אנחנו למעשה היינו משפחה גדולה. משפחה שאיבדה למעלה מעשרים גברים, נשים, נערים נערות ואפילו תינוק אחד, ישעיהו צייטלין הי״ד שנרצח עם אמו אביו נח וחיה סבתו על אדמת גרמניה.
תכירו בבקשה את משפחת צייטלין
אמא: חיה לבית רפופורט, דודה של סבא שלי. אבא: ישעיהו צייטלין. הילדים: שמואל, יצחק, נח.
האם חיה נולדה בביאליסטוק שברוסיה הלבנה, אחות לאבא של סבא שלי אליהו רפופורט. היא נישאה לישעיהו צייטלין ועברה להתגורר בביתו בריגה שבליטא.
בליטא נולדו שלושת הילדים. המשפחה התגוררה בשכונה טובה בריגה, במרכזה של העיר. ביתם של הצייטלינים היה לא רחוק מביתו של ישעיהו ליבוביץ׳, הפרופסור, שלימים הפך לאחד מסמלי היהדות המתחדשת. משפחת צייטלין חיה חיים נוחים. חברים רבים בעיר ומשפחה נרחבת במרחק נסיעה; בגרודנו, קובנה, וביאליסטוק.
שמואל, הבן הצעיר, נפטר ממחלה בעודו ילד, וישעיהו, אבי המשפחה, הלך גם הוא לעולמו בגיל צעיר והשאיר את חיה אלמנה מטופלת בשני בנים.
יצחק, הבן הבכור, הגשים את החינוך הציוני שקיבל בבית, ועלה לפלשתינה ב-1933. חיה, יחד עם הבן הצעיר, נח, הצטרפו אליו מאוחר יותר.
הימים היו ימי המנדט הבריטי, היישוב היהודי מנה כרבע מיליון תושבים, מחציתם חיו בתל-אביב. הישוב הערבי היה כפול בגודלו מזה היהודי, והתחיל להתארגן תחת מוסדות לאומיים ערביים כדוגמת המוסדות הציוניים שקמו בארץ ישראל כבר במאה הקודמת.
המתח בין האוכלוסייה הערבית ליהודית גבר. התושבים הערבים ראו איום ישיר בזרם העולים היהודים מאירופה, שהלך וגבר ככל שהאנטישמיות והגזרות הכלכליות נגד היהודים ברוסיה, גרמניה ופולין הלכו והכבידו, אבל חיה ונח לא נרתעו. הם הגיעו יחד באונייה לנמל יפו, שם פגשו אותם סבא שלי אליהו, אחיינה, ויצחק, בנה הבכור.
חיה החליטה לתת הזדמנות לחיים חדשים בארץ ישראל, והקימה בית בארץ ישראל, ברחובות, בשכנות לבת משפחה רחוקה – חנה פיינשטיין.
באפריל 1936 נרצח יצחק, הבן הבכור של חיה. ביום השלישי לפרוץ "המאורעות", המרד הערבי של 1936, כאשר הותקף על גבול יפו, על ידי ערבים שהטיחו אבן כבדה בראשו. יצחק, שזוהה בטעות במשך יומיים כיצחק רבינוביץ׳, נפטר בעודו מוטל על שולחן הניתוחים בבית החולים. מאות ליוו אותו לקבורה בקבר אחים בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל-אביב. חיה אמו הסבירה שתמיד היה מתלוצץ כששאלו לשמו וזה היה מקור הטעות.
מודעת האבל על יצחק צייטלין
נח הפליג רק שלושה ימים קודם לכן באונייה ״תל-אביב״ בדרכו לריגה לעשות שם סידורים אחרונים לפני המעבר של המשפחה לפלשתינה – לתמיד. נח שמע על הטרגדיה שפקדה את המשפחה רק עם הגיעו לחוף, וחזר לפלשתינה. הוא אסף את אמו וחפציה, ויחד חזרו לריגה לתמיד.
בריגה נשא נח לאשה את חנה ונולד להם בן זכר, ישעיהו קראו לו לזכר אביו של נח.
השנה הייתה 1939, אירופה הייתה במלחמה. היהודים הפכו לטרף קל בידי הכובשים הנאצים ועוזריהם. כבר לא היה מדובר בבריונות או בגזירות כלכליות נוספות. כשפרצה מלחמת העולם השנייה – מכונת המלחמה הגרמנית שמה לה למטרה – לחסל כל סממן של חיים יהודים על אדמת אירופה. היהודים רוכזו בגטאות ולאחר מכן במחנות ריכוז והשמדה. מכונת המוות הגרמנית בעזרת משתפי פעולה בפולין, באוקראינה ואחרים עבדה מסביב לשעון לספק את תאוות הרצח של החיה הנאצית.
לחזור לפלשתינה כבר אי אפשר היה. שלטונות המנדט הבריטי סגרו את הכניסות לארץ ישראל והתירו כניסה לבודדים שזכו לקבל "סרטיפיקט". סבא שלי ניסה לעזור לדודתו, בנה, אשתו והנכד הקטן, לקבל סרטיפיקט חדש – מאמציו לא צלחו.
באוגוסט 1939 כותבת חיה צייטלין מכתב לאחיינה (סבא שלי) בתל-אביב:
"יקרים וחמודים שלי! כבר מזמן לא קיבלתי מכם ידיעות. מה נשמע אצלכם? מה שלומכם? מה שלום הילדים? אנחנו ברוך השם כולנו בריאים. מאניה אנחנו מקבלים ידיעות טובות לעיתים קרובות. ישועל'ה ברוך השם מתפתח טוב, היום קיבלנו ידיעה שישועל'ה בפעם ראשונה התיישב ויושב. הלוואי שיהיה לנו ממנו הרבה נחת ושבכל העולם יהיה שקט.
התוקף של הסרטיפיקט שלי פג בקרוב ועכשיו יהיה לי קשה לנסוע. נשתדל להאריך את תוקפו. מבקשת מכם יקרים, עכשיו כתבו לנו לריגה לתיבת דואר P.B 185, היות ואני לא יודעת עד מתי נהיה פה.
מביאליסטוק אני מקבלת ידיעות לעיתים רחוקות. כותבת רק בריינדל. מחכה בקוצר רוח לידיעות טובות מכם, אוהבת אותכם, דודה חיה".
המלחמה התרחבה, הגטאות פונו אל מחנות השמדה. נח הופרד מחנה והילד. הוא נשלח לבוכנוואלד שעל אדמת גרמניה. ישעיהו בן השלוש, אמו וסבתא חיה, אמא של נח – גם הם עלו בארובות המשרפות לגן עדן.
"ישועל'ה ברוך השם מתפתח טוב", כתבה חיה לאחיינה בתל אביב, "היום קיבלנו ידיעה שישועל'ה בפעם ראשונה התיישב ויושב. הלוואי שיהיה לנו ממנו הרבה נחת ושבכל העולם יהיה שקט"
אנחנו נשארנו עם התמונות בשחור לבן בקופסת נעליים.
גלויה מחיה צייטלין לאליהו