ימי הרדיו - חלק שני

מי מאיתנו לא האזין באדיקות לפול טמפל או משפחת שמחון. קצת על חוויות הילדות של דור ה- ״בלוז לחופש הגדול״ שהתגייסנו ב 1970 שכתבנו את מכתב השמיניסטים ושמענו את גולדה מאיר. לילדים שלנו זה נשמע כמו עוד יקום מקביל של מרוול .... זה היה הפרק הקודם

ברשימה החדשה אנחנו ערב מלחמת ששת-הימים. וגם כאן הרדיו ממלא תפקיד מרכזי בחיי כל אחד ואחת מאיתנו

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב-״זמן ישראל״ בלינק הזה

בפרק שעבר של ימי הרדיו תיארתי את החיים לצדו של הטרנזיסטור. בחמישה ביוני 1967, הייתי כבר בתיכון. בשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני שיצאתי אל בית הספר, אבא, שהיה במילואים, טלפן למסור דרישת שלום ושהכל בסדר. ערב קודם עוד הנחה תכנית בידור בפיקוד הדרום בבאר-שבע, תכנית ששודרה בשידור חי ברדיו קול ישראל ובהשתתפות קהל רב של חיילים בסדיר ומילואים שהתאספו בשק״ם בבסיס הפיקוד בבאר-שבע. אבא לא סיפר לנו שהמלחמה עומדת להתחיל. האזעקה תפסה אותי כבר בכיתה לפני תחילת השיעור הראשון. ערב קודם אבא עוד הנחה תכנית בידור ששודרה בשידור חי ברדיו קול ישראל בהשתתפות קהל של חיילים. אבא לא סיפר לנו שהמלחמה עומדת להתחיל. האזעקה תפסה אותי כבר בכיתה לפני תחילת השיעור הראשון רק כשנה קודם לכן הוריי קנו לי מתנה לסיום בית הספר היסודי. טייפ סלילים! גרונדינג! גרמני! לאף ילד בכיתה לא היה כזה מכשיר.

חנני רפופורט בחדר האסיסטנטים בסירקיוז, 1980

את הטייפ-רקורדר הגדול הביא אבא ערב אחד מחבר, טכנאי אלקטרוניקה, יובל. יחד אתו קיבלתי גם מיקרופון גדול ממתכת, עם כבל שקפיץ עוטף אותו, ושלושה סרטי הקלטה של AMPEX בקופסאות קרטון צבעוניות. כמו שראיתי באולפנים של הרדיו בתל-אביב שם בילינו בחופשים.

עזריה רפופורט, אבא של חנני, באולפן הרדיו בתל-אביב עם דליה און-פריזנט, תמר הראל ורחל הרמתי, כולם אנשי הרדיו – שנות ה-60 המוקדמות (צילום באדיבות משפחת המצולם)

אבא הצטרף כשהתחילה המלחמה בחמישה ביוני 1967 ככתב רדיו אל הצנחנים שנחתו בשארם א-שייח וכבשו ללא קרב את המתחם. הוא עוד הספיק לראיין שם את עזר ויצמן, ראש אגף המבצעים במטכ״ל דאז, לפני ששניהם נאלצו לסגת מפני התקפה מהאוויר של מטוס מצרי בודד. ואני ישבתי בחדרי, עם מיקרופון המתכת הכסוף והכבל שעטף אותו בקפיץ, ליד הרדיו, מחכה בדריכות לשמוע אותו ולהקליט. ובינתיים הייתי מקליט ומוחק, מקליט ועורך, גוזר את הסרט החום המגנטי כמו שראיתי בעבודה של אבא, חותך ומדביק שיר לשיר מדלג על החדשות הפחות מעניינות.

אבא עוד הספיק לראיין שם את עזר ויצמן, ראש אגף המבצעים במטכ״ל דאז, לפני ששניהם נאלצו לסגת מפני התקפה מהאוויר של מטוס מצרי בודד. ואני ישבתי בחדרי, ליד הרדיו, מחכה בדריכות לשמוע אותו ולהקליט אחרי הניצחון הגדול בששת-הימים, כשכולם נסעו לראות את הכותל, אני נסעתי עם אבא להקלטה של תכנית ״חוחים וחיוכים״ באולם הקולנוע בקונייטרה, שם ביצעו עליזה רוזן ודבורה דותן בפעם הראשונה בשידור את השיר שהפך מאז לאייקוני, ״ילדה בגדות״ – ״בתי את בוכה או צוחקת״. אחר כך אבא לקח אותי ואת טלי אחותי הצעירה להקלטות נוספות גם בסיני; בביר גפגפה ובעיר הנפט אבו-רודייס.

בצילום מימין אבא באולפן הרדיו בתל-אביב. בצילום משמאל, אבא עם עופרה אליגון (סופרת, עיתונאית ופזמונאית)

וטלי (ליפקין-שחק) אחותי הצעירה. בחורף של 68 נעלמה הצוללת ״דקר״ שהיתה בשיוט מתחת למים בדרכה לישראל מהמספנה בפורתסמות׳ שבאנגליה, שם היא שופצה. בבטנה של הדקר היו 69 מלחים ומפקדים. אני זוכר שהייתי ממהר לשוב הביתה מבית הספר להיכנס לחדר הקטן שלי, להדליק את הרדיו, ובעודי ממתין שיתחמם, הייתי מעמיד את הגרונדינג שלי, נוטל את המיקרופון ומאלתר הקדמה ליומן הצהריים שלי.

הימים היו טראומתיים. אחרי האופוריה של ירושלים של זהב של ששת הימים, התחלפה המאניה בדפרסיה. צי גדול של מטוסי סיור, ספינות סוחר ומלחמה סובבו בים התיכון במבצע חיפושים רחב ידיים. מדינה שלמה עצרה את נשימתה, נצמדה למקלטי הרדיו והאזינה לדיווחי הכתבים שהצטרפו לחיפושים בים ובאוויר. ואני הקלטתי. בבטן הצוללת דקר שנעלמה היו 69 מלחים ומפקדים. הייתי ממהר הביתה מביה"ס לחדרי להדליק את הרדיו, ובעודי ממתין שיתחמם, הייתי מעמיד את הגרונדינג שלי, ומאלתר עם המיקרופון הקדמה ליומן הצהריים שלי ואז, חמישה ימים לאחר העלמה של הצוללת, קרוב למועד בו הייתה מתוכננת הצוללת להקדים ולהיכנס לנמל הבית, פשטה השמועה מחיפה, פרצה צפונה, קדמה ומזרחה כמו אש ביערות הכרמל ביום שרב.

אנשים יצאו לרחובות לחגוג את הכניסה של הצוללת אל הנמל הצבאי בחיפה. אנשים התגודדו מחוץ לנמל בעיר התחתית של חיפה. אני ברחתי מהשיעור האחרון בבית הספר ורצתי הביתה להספיק ללחוץ על כפתור ההקלטה – רציתי שיהיה Happy End לתוכנית. אבל השעות חלפו והצוללת לא נראתה. שלושה ימים מאוחר יותר הודיע מפקד חיל-הים למשפחות העייפות שיקיריהן הוכרזו כנעדרים. תחלופנה עוד 31 שנים עד ששרידיה אכולי המלח יימצאו בעומקו של הים התיכון, כ-450 ק״מ מנמל הבית שאליו לא הגיעה מעולם.

הזיכרון הוא היומן שכולנו נושאים איתנו, כמו שאמר אוסקר ויילד.

באמריקה, בעיר האוניברסיטאית סירקיוז, 1979, מידי יום ראשון מוקדם בבוקר הייתי נוסע אל הקמפוס שם יחד עם מלאני. בתחנת הרדיו של הקמפוס הגשתי תכנית רדיו שבועית, Hello Israel. כתבתי וקראתי קצת חדשות מישראל, היא קראה חדשות מהקמפוס ויחד ניגנו מוזיקה ישראלית שהבאתי מהארץ בקסטות. מלאני אהבה את שלום חנוך אז ניגנתי לה את מעל הצמרות עדים העננים ואת יש חבורה של חבר׳ה על הדשא.

גם שם היה לי טרנזיסטור, כזה עם גלים קצרים כדי להאזין מידי שבת מוקדם בבוקר של ניו יורק לתוכנית ״שירים ושערים״ מעבר לאוקיינוס. הייתי מדליק אותו, מחפש את התחנה כמו סוכן מוסד שמחפש את תחנת האם לעדכון שבועי.

גם שם היה לי טרנזיסטור עם גלים קצרים כדי להאזין בשבת מוקדם בבוקר של ניו יורק ל״שירים ושערים״ מעבר לאוקיינוס. הייתי מדליק אותו, מחפש את התחנה כמו סוכן מוסד שמחפש את תחנת האם לעדכון שבועי הקליטה הייתה בעייתית בגלים קצרים ללא אנטנה רצינית על הגג, אבל אז בשעה 07:00 בבוקר, כשהייתה בוקעת המנגינה המפורסמת מהרדיו שלי – ידעתי שגם שם בסירקיוז אני לא לבד

באמצע שנות השמונים חזרנו לירושלים. מטעמי עבודה החלפתי את הטרנזיסטור ברדיו משטרה, סקאנר. הייתי נרדם לשיחות בין מוקד המשטרה לניידות במזרח העיר.

אינתיפאדה ראשונה. פיגועים, נפגעים, גנבי מכונית ופורצים נמלטים, סמים, קריאות לרכב חבלה. הכרתי כבר את אותות הקריאה וכינויי הקוד של אנשי המבצעים של המחוז. הכרתי את המילון המיוחד של אנשי המשטרה. גפרור, או שֵׁשׁ שֵׁשׁ. ידעתי שאר״נ משמעותו לצאת מיד מהמיטה ולטוס למשרד. המכשירים משתנים, הטכנולוגיה מתחלפת אבל תמיד יהיה לי מונח ליד המיטה בהישג יד, רדיו כזה או אחר שיאיר באור רך שלא יפריע את מנוחת הישנים בבית, שצלצולו מושתק ורק הרעידות הקלות מפעם לפעם כשנכנסת הודעה – כמו צפצופי החיוניות של המוניטור בחדר טיפול נמרץ, מרגיעות אותי שאני לא לבד. תמיד מונח ליד המיטה בהישג יד רדיו שצלצולו מושתק ורק הרעידות הקלות מפעם לפעם כשנכנסת הודעה – כמו צפצופי החיוניות של המוניטור בחדר טיפול נמרץ, מרגיעות אותי שאני לא לבד הרדיו, שהיה החבר הראשון שלי, כבר מגיל 3, כשהנהג של גלי צה"ל היה לוקח אותי לסיבוב בטנדר הצבאי לפני שהיה אוסף את אמא למשמרת הערב בתחנה. אותו הרדיו ליווה אותי אחר כך עם אבא בקול-ישראל, בטירונות במחנה 80, באוניברסיטה מעבר לים, ובעצם לא נפרדנו מעולם, הוא רק שינה צורה מפעם לפעם – קצת אולי כמוני.

הצילומים משמאל למעלה בכיוון השעון

1. אבא באולפן הרדיו של קול-ישראל בתל-אביב

2. בקולנוע גולן בקונייטרה שלושה חודשים לאחר שנכבשה באנו לשידור של תוכנית הרדיו הפופולרית ״חוחים וחיוכים״ כאן ביצעו עליזה רוזן ודבורה דותן בפעם הראשונה את ״בתי את בוכה או צוחקת״

3. בידור 61 בהקלטה לפני קהל באוהל-שם בתל-אביב. ימי הרדיו

4. אני כסטודנט באוניברסיטת סירקיוז בקמפוס באולפן הרדיו מגיש תוכנית שבועית Hello Israel

5. עם אחותי טלי [ליפקין-שחק] ואבא לצידה של העיתונאית, המשוררת וסופרת תלמה אליגון בהקלטה של תוכנית רדיו נוספת הפעם בסיני בעיר הנפט, אבו-רודייס

6. בידור 62 עוד שנה של תוכנית הבידור אבא עורך ומנחה