״המסע לסומליה בעקבות "מבצע החזרת התקווה" - הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
מספר האנשים הרעבים בעולם עלה ב-150 מיליון מאז תחילת מגפת הקורונה לפני כשלוש שנים, קובע דוח של ארגון המזון העולמי של האו"ם. הדוח מזהיר כי משבר המזון שנוצר בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה עלול לדחוף את המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר, לרעב.
הפלישה לאוקראינה לא רק עצרה את מכירות החיטה לעולם ופגעה ביכולת של המדינות העשירות לשלוח לרעבים את אבות המזון הדרושים להם בכדי לשרוד. הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאה גם לעלייה משמעותית במחירי הדלקים והדשנים. זאת, יחד עם משבר האקלים וההתחממות הגלובלית שהביאה לתנאי מזג אויר קיצון ולבצורת במשך שלוש שנים רצופות במזרח אפריקה – כל אלה מעמידים שוב בסכנה ממשית של רעב, מחלות ומוות עשרות מיליונים מתושבי קרן אפריקה, ובראשם אזרחי סומליה.
הפלישה לאוקראינה לא רק עצרה את מכירות החיטה לעולם ופגעה ביכולת של המדינות העשירות לשלוח לרעבים את אבות המזון הדרושים להם בכדי לשרוד. הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאה גם לעלייה משמעותית במחירי הדלקים והדשנים. זאת, יחד עם משבר האקלים וההתחממות הגלובלית שהביאה לתנאי מזג אויר קיצון ולבצורת במשך שלוש שנים רצופות במזרח אפריקה – כל אלה מעמידים שוב בסכנה ממשית של רעב, מחלות ומוות עשרות מיליונים מתושבי קרן אפריקה, ובראשם אזרחי סומליה.
רק בחודשים האחרונים חוזרים עיתוני המערב ומספרים על המתרחש בסומליה, זאת אחרי כעשר שנים ואולי יותר, שנושא הרעב במדינה השסועה, המוכה ורדופת מלחמות אזרחים – לא הגיע לכותרות תקשורת המיינסטרים, שלא לדבר על הטלוויזיה.
סומליה, ארץ התלויה בחסדי הבורא שייתן לה גשם בעתו. יותר מזה תושביה לא צריכים. אבל אלוהי אפריקה היום, כמו אז בתחילת שנות התשעים, לא משתף פעולה. אין חקלאות והחיטה כבר לא תצמח בשדותיהם גם השנה, גם לא הקטניות או תחליפי חלבון אחרים. כלום לא צומח שם, מה שמותיר את המיליונים הסובלים מתת תזונה, תת משקל, רעב ופחד קיומי, תלויים בחסדי הקהילה הבינלאומית, ארגוני סיוע לפליטים והאו״ם.
האוכלוסייה בסומליה מונה כ-16 מיליון אזרחים, החיים במדינה שֶׁחַיֶיהָ טראומה מתמשכת. משפחות שנכחדות והנותרים שלא מסוגלים לשאת את משקל גופם גם אם הוא כבר רק 13 קילו, ממש כמו אותה ילדה שפגשנו במחנה הפליטים מאחורי ״הווילה״ שלנו במוגדישו, בנובמבר 1992, כשהגענו בפעם הראשונה.
אוכלוסיית סומליה מונה כ-16 מיליון אזרחים, החיים במדינה שֶׁחַיֶיהָ טראומה מתמשכת. משפחות נכחדות והנותרים לא מסוגלים לשאת את משקל גופם גם אם הוא רק 13 קילו, כאותה ילדה שפגשנו במחנה הפליטים ב-1992
מלחמת האזרחים שם הייתה בחודשיה הראשונים, ואני אז מפיק ברשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News בישראל. במספרה של נח בהרצליה, בסל העיתונים בין גיליונות ״לאישה״ וערמת עיתוני ערב צהובים, אני קורא ידיעה קצרה של מספר שורות בגיליון ישן של השבועון ״העולם הזה״.
אני קורא על סוחרים ישראלים שקונים את חוטי הנחושת שהיוו פעם את תשתית רשת הטלפונים של סומליה, ומשלמים בתמורה ברובי-סער ומקלעים. סומליה, הרשת והמדינה, שפורקה, נגנבה, נשדדה ונבזזה נמכרת לפי משקל לכל המרבה במחיר. העיתונאי הישראלי מזכיר את המשבר ההומניטרי במדינה, את הרעב הצפוי גם השנה ואת מלחמת האזרחים שמתמשכת כבר שנה שנייה בין תושבי הצפון לאלה שבדרום המדינה.
יצרתי קשר עם העיתונאי הישראלי שפרסם את הידיעה ב״העולם הזה״ והוא, לאחר ששמע את בקשתי, פתח את ספר הטלפונים שלו ונתן לי שם ומספר טלפון בניירובי, קניה, של איש קשר מקומי. "תגיד לו" הוא אמר לי, "שאלי נתן לך את המספר, והוא כבר יעזור לך במה שצריך".
״למכור״ למערכת שלנו בניו-יורק את הסיפור היה קל. הסיפורים על הרעב בסומליה כבר הופיעו מתחילת שנות ה-90 ב״ניו יורק טיימס״ ובעיתונים החשובים האחרים, שיוצרים את סדר היום והשיח התקשורתי בארצות הברית.
קשה להיכנס לסומליה, קשה ליצור שם קשרים ולקנות את אמונם של השולטים בבירה – הם אלה היכולים להבטיח את ביטחוננו האישי אם נגיע. העובדה שאנחנו באים עם איש קשר מרכזי בזכות הפספורט הישראלי שלי, הקלה על המערכת בניו יורק לאשר את משימה, ואנחנו מתחילים להתארגן ליציאה.
אני קורא על סוחרים ישראלים שקונים את חוטי הנחושת שהיו פעם תשתית רשת הטלפונים הסומלית ומשלמים בתמורה ברובי-סער ומקלעים. סומליה, הרשת והמדינה פורקה, נבזזה ונמכרת למרבה במחיר
שתיים או שלוש שיחות טלפון עם ניירובי, הערכת מצב, הקשר הישראלי ואיש הקשר הסומלי בקניה יכולים להבטיח שלא רק נכנס בשלום, אלא חשוב מזה – שנוכל לצאת משם בשלום ולספר את הסיפור כמו שאנחנו חושבים שצריך וכמו שאנחנו יודעים לספר. ומרטין, הכתב שאיתי, אין מתאים ממנו להוביל את המסע. אנחנו יוצאים בטיסה ללונדון ומשם לניירובי.
זאת הפעם הראשונה שלי באפריקה. בהחלט התרגשות גדולה. מקווה שלא ימרחו אותנו ולא ימשכו זמן ונצליח להגיע לסיפור שאנחנו רוצים לספר. כן, סוג של טר"ש או צל"ש.
בבוקר, עם הקפה בהילטון ניירובי, אנחנו פוגשים את הגבר המרשים מוחמד שמחייך ומברך אותנו בעברית בשלום ובבוקר טוב, אוצר מילים קטן שלמד מהחבר׳ה הישראלים השותפים, הוא מסביר. הוא ישמח להקפיץ אותנו אל מעבר לגבול, מהלך טיסה של כשעה וקצת במטוס קטן שהוא מטיס פעם ביום כשהוא מביא למוגדישו מצרכי-מזון, חבילות ודואר.
הוא ידאג לנו למקום לינה במקום בטוח באחת הסמטאות הסמוכות לרחובה הראשי של השכונה הגדולה, שם מבצרו של השליט המקומי מוחמד פארא איידיד. הוא כבר דיבר עם מי שצריך ואחד מעוזריו של השליט יאסוף אותנו עם אנשיו משדה התעופה ויביא אותנו אל ״הבית הבטוח״. הוא גם זה שידאג לנו לכל מחסורנו. sounds good אומר מרטין. אנחנו נפרדים ממוחמד הוא מבטיח לעדכן לגבי מועד הטיסה למחרת היום.
מוחמד ידאג לנו למקום לינה בטוח באחת הסמטאות הסמוכות לרחובה הראשי של השכונה הגדולה, שם מבצרו של השליט המקומי מוחמד פארא איידיד. אחד מעוזרי השליט יאסוף אותנו עם אנשיו משדה התעופה
אנחנו נפגשים שוב עם מוחמד. הפעם בשדה התעופה הקטן שבפרברי ניירובי ביום למחרת בשעת צהרים. אנחנו עם ארגזי ציוד הצילום שלנו, ומוחמד מגיע אל המטוס הדו-מנועי עם הטנדר שלו, מוציא ארבעה שקי יוטה ומעמיס אותם אל בטנו הקטנה של הַסֵּסְנָּה. רק מאוחר יותר אנחנו מגלים שהשקים שהוטענו על המטוס הקטן עמוסים בצמחי ה״גת״ שאת עליו הם לועסים ומחזיקים בפה בכדי למצות את החומרים הפעילים, חומרים ש״עושים טוב״ לחבר׳ה במוגדישו.
סומליה, אנחנו מבינים מהר מאוד, מסוכנת ככל שתהיה בכל שעה, הופכת למסוכנת יותר מידי יום בשעות אחר הצהריים המאוחרות כשמתחזקת אז השפעת ה״גת״ שהחבר׳ה לועסים שם בקביעות. ה״גת״ גורם לצרכניו לפעול באגרסיביות וללא מורא. החבר׳ה הם אותם אלה שאתה רוצה שיהיו לצדך, צעירים הנושאים מטולי רקטות RPG ונוהגים בטנדרים שעליהם מותקנים מקלעים כבדים, בעיקר שאריות של נשק סובייטי.
הססנה שמוחמד מטיס בעצמו ממהר להמריא. אני מחזיק חזק בגב המושב שלפניי. המטוס רועד תוך כדי שהוא נוסק ואוסף גובה. הדרך חולפת מעל ליערות הספארי של קניה. טס מעל מרחבים עצומים עצומים צהובים, שמתחלפים ביערות ירוקים והנה הנהר הגדול, הנילוס הכחול? מהגובה הזה לא רואים את התנינים בנהר. לא אכחיש שהמחשבות שעוברות בראש הן – מה קורה אם המטוס נאלץ לבצע נחיתת אונס באיזו קרחת יער? רחוק מטיול ספארי ללא ספק. אנחנו חוצים את הגבול אל התחום האווירי של סומליה.
לפני העלייה לססנה בניירובי בדרך למוגדישו
וכשרואים את קו החוף של האוקיינוס ההודי אני רואה בדמיוני את הכרישים המביטים למעלה אל הססנה ומחשבים את הסיכוי לזכות בבשר לבן לארוחת ערב.
סומליה, אנחנו מבינים מהר, מסוכנת ככל שתהיה בכל שעה, הופכת למסוכנת יותר מידי יום בשעות אחה"צ המאוחרות, כשמתחזקת השפעת ה״גת״ שהחבר׳ה לועסים בקביעות וגורם לצרכניו לפעול באגרסיביות וללא מורא
המטוס מקיף את שדה התעופה הבינלאומי של העיר ומרחיק אל עבר השדות על מנת לנחות על רצועת כורכר שהוכנה מראש כמנחת למטוסים קלים. לשליט המקומי יש מנחת משלו בשליטת אנשיו. הוא לא צריך פקידי שלטון שיראו מה הוא מביא במטוסיו. הססנה רץ על המסלול הקצר, רץ קופץ, ונעצר בקצה המסלול הכבוש.
וולקאם טו מוגדישו! כאן אין שלט ואין טרמינל. ביקורת גבולות מסתכמת בשולחן עץ קטן ושמשיה גדולה, מתחתיה יושב לו ״פקיד״ המבקש להציץ לנו בדרכונים.
הוא מזהה אותנו עם שלושה דרכונים ישראלים ואחד בריטי.
ההמשך בפרק הבא
Kommentare