4,118 ימים וממשיכים...

הארון העטוף בדגל ישראל ובו גופתו של סגן הדר גולדין ז״ל שנפל בקרב האחרון של מבצע ״צוק איתן״, באחד באוגוסט 2014, נמסר לידי קציני צה״ל שהמתינו לו במסדר כבוד מעברו של הקו המפריד בין הגיהנום לישראל. סגן גולדין ז״ל, שב הביתה לאחר אחת-עשרה שנים ושלושה חודשים.

4,118 ימים. אבל מי סופר...

אמא ואבא של הדר ספרו. אחיו התאום, אחיו, אחותו וארוסתו של הדר - גם הם ספרו את הימים, הלילות, השעות והרגעים. בשבע השנים האחרונות הקימו עם קבוצת תומכים את ״מסדר הדר״ ויחד הפגינו ממרומי מצפור ״חץ שחור״ כל יום שישי אל מול הרצועה וקראו להחזיר את הילד הקצין הגיבור - הביתה.

הוא לא זכה למקום הראוי לו בזיכרון הלאומי.

אבל אז בשבת אחת באוקטובר 2023 עם הזריחה נפלו השמיים. ומאז סגן גולדין כבר לא היה לבד. שמו צורף לרשימת המאתיים חמישים ואחד חטופים; נשים, גברים, ילדים, חיילים, קשישים ועובדים זרים, שנחטפו מהקיבוצים הסמוכים לגדר, מפסטיבל הנובה ומבסיסי צה״ל במערב הנגב. בעצרות השבועיות בכיכרות-החטופים מהצפון ועד לדרום הזכירו את הדר כאחד מ...

אנחנו שיצאנו לכיכרות התחלנו לספור רק מהשבעה באוקטובר 2023 וציינו כל פעם שהשעון הדיגיטלי השלים סיבוב וירטואלי של עוד מאה ימים.

אף אחד לא רצה לראות את המספר 4,118 ימים... הרגשנו מאד לא נח עם העובדה שלמרביתנו הדר לא באמת היה חסר כנראה. כמו גם הישאם אלסייד אברו מנגיסטו ואורון שאול.

כמה ימים עברו מאז הנווט רון ארד צנח אל שביו בששה-עשר באוקטובר 1986?

14,270 ימים !!! והמשפחה שלו ממשיכה לספור... נדמה שאנחנו - ויתרנו עליו...

לפני חודש חזרו 20 החטופים החיים. אחרי 737 ימים הם חצו את הגבול על רגליהם, והתקבלו באהבה, בחיבוק גדול של כל עם ישראל ושידורים חיים כראוי לשבים. הם הוטסו בהליקופטרים מלווים בני המשפחה לבתי החולים עפ״י פרוטוקול שהתגבש כבר מאז חזרו החטופים הראשונים לאחר כחמישים ימי שבי. בדרך חלפו ביעף מעל איצטדיון הכדורגל של הקבוצה שאהדו כל השנים, כתבו על הלוח המחיק מה היו רוצים לאכול, והוסעו לקול שירה ותקיעות שופר ממנחתי המסוקים למחלקות ההתאוששות שהוכנו גם הן על-פי הפרוטוקול.

אנחנו מתקשים במספרים הגדולים. אנחנו מתקשים במעקב אחרי איש אחד שאין לו לובי פוליטי, שמשפחתו נאיבית מאמינה לשלטונות ושמה את יהבה ברצון הטוב של ״בורא עולם״ גם אם הוא בשר ודם, פוליטיקאי ציניקן שפיזר הבטחות לכל מי שרצה לשמוע שהוא עשה ועושה הכל, שהוא עם/בלי רעייתו מחזיק את תמונתו ליד המיטה, נשבע להחזיר את הבן או הבת, יעלה כמה שיעלה... ומסתיר את העובדה שאין לו בכלל ארנק.

מי שהביא את החמאס להחזיר את עשרים החטופים החיים ששרדו את האימה הוא הנשיא דונאלד טראמפ. וכך בבוקר השלושה-עשר באוקטובר, אחרי 737 ימים שלוש שעות וחמש-עשרה דקות, החטופים הראשונים חצו את הגבול ונמסרו על ידי הצלב האדום לידי כוחותינו. 

 הרגשת הקלה היתה באוויר כבר מספר ימים קודם לכן כשהבנו שההסכם קרוב מתמיד. אחרי שנתיים מסתבר שלא צריך להסביר לאיזה הסכם אנחנו מכוונים, כמו שלא צריך לומר איזה כיכר כשאנחנו קובעים במוצאי שבת בשמונה בכיכר.

בשבת האחרונה לפני שהם חזרו, הגברים שהפכו מזמן לבני בית אצלנו; קוניו, הבנים דוד ואחיו הצעיר אריאל של סילביה ולואיס, וגלי וזיוי, איתן ומקסים ורום, ואיתן מקריית-ארבע שאביו היה נגד ההסכם, אלון הפסנתרן, אבינתן של נעה, בר קופרשטיין, מתן אחד ומתן השני של אמא עינב, עומרי של לישי שהוא קודם כל הבן של דני שגידל זקן עד שהילד ישוב הביתה. 737 ימים שנתנו בהם סימנים, עשרים גיבורים שהפכו לבני בית בכל כך הרבה לבבות.

בשבת האחרונה לפני שהם חזרו,  נציגי הנציב העליון מוושינגטון; סטיב וויטקוף וג׳ארד קושנר, עמדו על הבמה בכיכר ומול למעלה ממאה אלף איש הם הבטיחו שהם כאן ואיתנו עד החטוף האחרון ! ואנחנו האמנו להם,  כי הם לא הממשלה שלנו.

ואכן כמובטח וכצפוי לאור המעורבות של כל מי שרצה לראות כבר את סוף המלחמה, יומיים לאחר אותו ערב היסטורי, לקראת השעה עשר בבוקר היו כבר רבבות בכיכר. חברי קיבוץ נחל עוז שבאו לראות את בן קיבוצם עומרי מירן שב הביתה, עמדו דרוכים ונרגשים לראות כבר את הילד יוצא מהג׳יפ הלבן עם הצלב האדום, גם אם רק  מעל מסך הטלוויזיה הענק שעומד שם בכיכר כבר 700 ומשהו ימים, סמוך לשעון הדיגיטלי שכל שניה שספרה מתחלפת – לעוד אחד נעצרת הנשימה.

הם ניצבו מתוחים ליד האוהל שלהם  אותו הם הקימו בכיכר לפני כל כך הרבה יותר מדי ימים. הם עמדו חרדים, מתוחים לשמוע שהילד שלהם כבר בשטח שבשליטת ישראל.

עמדתי שם לצידם של הקיבוצניקים, בשקט, עם המצלמה, וחיכיתי. החלטתי שאני מביט בהם ולא במסך הלד הענק ששידר במסך מפוצל את דברי הפרשנות המלומדת לצד ״פריצות״ של כתבי החדשות הרבים שגויסו במיוחד ליום השידור החי הארוך.

השעון הדיגיטלי המשיך לספור את השניות ולתרגם לשנים, ימים, שעות ודקות, את השעה באותה שעת בוקר של ערב חג הושענא רבה, שנתיים אחרי שנחטפו בדם ואש מבתיהם.

היינו אלפים ומאוחר יותר רבבות, באנו כי רצינו להיות ביחד. היו בכיכר עוברי אורח שבאו רק  להציץ. היו הורים שבאו עם ילדים קטנים בעגלות טיול מעוטרות בדגל כחול לבן וסרט צהוב. חלק אחזו בארבעת המינים.

כולנו רצינו לגעת ברוח האופטימית שפרצה מחלון הבית הלבן.

אמא אחת שמשכה את עיני, נראתה כמי שבאה מרחוק והביאה איתה את הבן הקטן. הם עמדו חבוקים שם ליד האוהל של כפר עזה מנותקים מהסובבים אותם, כמו בבועה. מפעם לפעם היא נשכה את שפתיה מתאמצת שלא לבכות ליד הילד. הרמקולים השמיעו בפעם המי יודע כמה ולא בפעם האחרונה את המנון המאבק - ״הביתה״ והיא מלמלה חרישית ״הביתה, הביתה״. וכשהילד שאל ״אמא למה את בוכה״ היא הסבירה לו ״הבכי משחרר חמוד שלי. מותר לנו כבר לבכות״...

היא ביקשה שאשלח את התמונות שראתה שצילמתי, וכתבה לי בתודה ״אלפי תודות שתיעדת את הרגע החשוב הזה בהיסטוריה האישית שלי...״ ואז היא לקחה את הילד והם נעלמו בקהל הגדול.

והיה שם נגן הסקסופון שלא רצה להיות לבד בבית, וחיילים במדים שיצאו להפסקה מהמחנה שממול ועשרות אנשי תקשורת מכל העולם שהסתובבו בכיכר וחיפשו  פנים מעניינות לראיין בשידור חי.

הרבה תשומת לב קיבלה צעירה שבאה לבושה בדגל כחול לבן ואחזה בשתי ידיה שלט גדול עם תמונתו של הנשיא האמריקאי מצדה האחד ושל הגברת מרים אדלסון מהצד השני. כך היא עמדה במשך שעה ארוכה, על כסא, וכתר קרטון זהבי שהכינה בבית - על ראשה, סובבת סביב עצמה כמו הגברת ליברטי בכניסה לנמל בניו-יורק.

לקראת צהריים  שבו אחרוני החטופים  והוטסו במסוקים לבתי החולים. רגעי האופוריה חלפו כהרף עין, כמו המסוק שעבר מעל לכיכר ועשה את דרכו אל המנחת על גג בית החולים הסמוך.

והיו הם... אלו שלא באו לכיכר מעולם. אלו שמיהרו להסיר את הסיכה מדש הבגד, הם וחבריהם שלא היססו לקרוע את התמונות שליוו אותנו על כל צעד ושעל 737 ימים, שלוש שעות וחמש עשרה דקות. אלו שהזמינו את המשטרה לגרש באלימות את המפגינים שהטרידו את מנוחתם כשכרזו ליד בתיהם את שמות החטופים החללים שנשארו מאחור. אלו שגרשו את קרובי החטופים ממסדרונות הכנסת בגסות.

הם אלו שראו במאבק החטופים להישאר בחיים רק עוד פרק בסדרת הראליתי של הטלוויזיה הקוריאנית  ״משחקי הדיונון״...

הם ממהרים להשכיח, הם כבר בפרק הבא, כותבים את הסיקוול. הם מאיצים, יש להם בית משפט להרוס. יש להם ראש ממשלה שצריך לחלצו מכתבי אישום כבדים. יש דו״ח על צוללות, יש מתנות, שוחד והפרת אמונים. הם יעשו הכל שלא תהיה להם ועדת חקירה ממלכתית.

הם הכריזו על שינוי שמה של המלחמה. מלחמת התקומה הם רוצים לקרוא לה!  מלחמת התקומה שלהם היא לא מלחמת התקומה שלנו. הם נלחמים על תקומתו של מנהיג. אנחנו נלחמים על תקומתו של עם, על תקומתה של מורשת, תרבות, חיים.

הלוואי שנהיה ראויים לעמוד ולשיר שוב בכיכר שלא אבדה עוד תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו!

תשעה-עשר הצילומים הראשונים בפסיפס צילומים שלי. את הפורטרט שלי הפריים האחרון בפסיפס צילמה ליאת לוז