לפני 33 שנים נאספו כמיליון איש בכיכר המרכזית בפראג ובתוך פחות משלושה שבועות הפילו את השלטון הקומוניסטי. מהפכת הקטיפה קראו לה.
תמיד התקנאתי בהם שהצליחו ועד היום מקווה שנצליח גם כאן להביא את המיליון איש לכיכר ולמנוע מהחשיכה לרדת על בתינו .
הייתי שם אז ב 1989
הרשימה פורסמה לראשונה באתר ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
בעשרים ואחד באוגוסט 1968 פלש הצבא האדום לצ׳כוסלובקיה. הרפורמות השלטוניות שרצה להנהיג הנשיא הצ׳כי דאז אלכסנדר דובצ׳ק לא נשאו חן בעיני מנהיגי ברית-המועצות וחברות אחרות בברית ורשה באותם ימים. הן חששו שדובצ׳ק יפגע במסך הברזל שהפריד בין המזרח למערב.ב-21 באוגוסט 1968 פלש הצבא האדום לצ׳כוסלובקיה. הרפורמות השלטוניות שרצה להנהיג הנשיא הצ׳כי דאז דובצ׳ק לא נשאו חן בעיני מנהיגי ברית-המועצות וחברות אחרות בברית ורשה באותם ימיםהאזרחים לא גילו התנגדות פיזית לצבא שפלש. הסטודנט יאן פאלאך – שהעלה את עצמו באש בכיכר ואצלב, הכיכר המרכזית של הבירה פראג, במחאה על הפלישה – הפך לסמלה של ההתנגדות לכובש הסובייטי. התנגדות שלא צלחה.אני זוכר את הבוקר ההוא, כשנודע על הפלישה הרוסית לצ׳כוסלובקיה של 1968. הייתי אז נער בן 16, תלמיד תיכון, שמגיל הרבה יותר מוקדם כבר רב עם אבא שלו מי יקרא את עיתון ״הארץ״ ראשון בכל בוקר; נער ששמע חדשות בכל הזדמנות.כך גם באותה שבת בבוקר. שמעתי בחדשות בטרנזיסטור הקטן שתמיד היה לי מתחת לכרית את הדיווח של שירות השידור הבריטי BBC, על כמאתיים אלף חיילים וכלי מלחמה שחצו את הגבול לצ'כוסלובקיה והם נעים לעבר הבירה פראג במטרה לחסל את ״הרעיונות לרפורמות״ שאיימו על שלמות ברית ורשה, גוש המזרח, מסך הברזל, והקשר לברית המועצות.הניסיון הצ׳כי וההתערבות הסובייטית הכוחנית השאירו לא רק צלקות על המדינה הזאת, אלא גם כמה אייקונים צילומיים בלתי נשכחים כמו זה של ג'וזף קודלקה מהפלישה הסובייטית.
הפלישה הסובייטית לפראג ב-1968. (צילום: ג'וזף קודלקה, באישור ארכיון מגנום)
שנה מאוחר יותר כתב שלום חנוך את המילים והלחן, ואריק איינשטיין שר על ״פראג״ בפסטיבל הזמר של 1969:
"אֵיךְ עַל פְּרָאג שַׁחַר לֹא בָּקַע
בַּשְּׁלִישִׁית כִּלָּה כּוֹחוֹ
אֵיךְ נָדַם קוֹל כִּכָּר הוֹמָה בֶּחָג
שִׁיר שֶׁחָלַמְתִּי עַל פְּרָאג
שָׂם הַשַּׁחַר עוֹד יִבְקַע״
ל״שחר״ לקח עוד 20 לבקוע שנה מאז בוצע השיר לראשונה בבנייני האומה בירושלים. בכיכר וצלאב, שם שרף עצמו פאלאך ב-1968, עלה השחר החדש אחרי שלושה שבועות של הפגנות ענק רק בדצמבר 1989.ל״שחר״ לקח עוד 20 לבקוע שנה מאז בוצע השיר לראשונה בבנייני האומה בירושלים. בכיכר וצלאב, שם שרף עצמו פאלאך ב-1968, עלה השחר החדש אחרי 3 שבועות של הפגנות ענק רק בדצמבר 1989קראו לה מהפכת הקטיפה. הפיכה כמעט ללא שפיכות דמים, שהתחוללה בצ'כוסלובקיה בין 17 בנובמבר ל־29 בדצמבר 1989, ובמהלכה הודחה הממשלה הקומוניסטית. מהפכת הקטיפה הייתה אחת ממהפכות סתיו העמים היא באה לאחר נפילת החומה בברלין, כחלק ממהפכות סתיו העמים.ב-20 בנובמבר הגיע מספר המפגינים שנאספו בפראג לכ־500,000 לאחר שהמונים נהרו לעיר. אז, כשברקע משטרים קומוניסטים נוספים נופלים, ולאור מחאת הרחוב הגוברת, הודיעה המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה כי היא תוותר על המונופול שלה ככוח הפוליטי.
ואז הגעתי מתל-אביב.
ליידיז אנד ג'נטלמן, נא להדק חגורות לקראת הנחיתה. מטוס לופטהנזה בטיסה מפרנקפורט התחיל להנמיך לקראת הנחיתה בשדה התעופה הבינלאומי של פראג. אֶל הָעִיר שֶׁבֻּיַּת הַחֲלוֹם צֵל כָּבֵד וְזָר הֵגִיחַ, וְיָרֵחַ בְּאָדֹם אֶת מַלְכוּתוֹ טָבַל בְּפִיחַ. אריק איינשטיין שר לי את ״שיר שחלמתי על פראג״, ואני עם דרכון ישראלי ביד, ותעודת עיתונאי של הרשת האמריקאית NBC News בכיס, עמדתי לנחות בעוד כעשרים דקות בבירת הרפובליקה הסוציאליסטית הצ׳כוסלובקית.
עצמתי עיניים וחשבתי על הסיטואציה; ישראלי, עם דרכון כחול-לבן, בדרך למדינה שאין לה קשרים דיפלומטים עם ישראל, מעבר למסך הברזל שלא באמת ידענו מהו, מה היה הסיכוי שלי באמת להצליח לעבור את ביקורת הגבולות בשדה מבלי להיות מוחזר בבושת פנים לפרנקפורט במקרה הפחות גרועחשבתי על הסיטואציה; עם דרכון כחול-לבן, בדרך למדינה נטולת קשרים דיפלומטים עם ישראל, מעבר למסך הברזל שלא ידענו מהו, מה היו סיכויי לעבור את ביקורת הגבולות מבלי שאוחזר בבושת פנים לפרנקפורט?
רק כמה שעות קודם לכן, בבוקר של אותו היום, מנהל המשרד של NBC NEWS בהרצליה הביט סביבו ולא ראה אנשים במשרד למעט המזכירה ואני, שבדיוק נכנסתי למשמרת רגילה ב״דסק״ ההפקה. הצוותים כולם היו בחוץ, בעבודה. בני המזל נשלחו כבר לברלין ואחרים שוטטו בגדה המערבית בין שכם לחברון. הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה.
אייק סימנס, מנהל המשרד, קרא לי ושאל אם אני חושב שאוכל להיכנס לפראג בדרכון ישראלי אם אגיע לשם בטיסה.
חייכתי ושאלתי רק מתי יוצאת הטיסה.
בבית אספתי את תיק הבילינגהם שלי שמוכן היה תמיד בארון עם ציוד התקשורת הדרוש לחיבור קו אינטרנט לטלפון בכל חדר מלון שיהיה, פנקסים ועטים צבעוניים, סוללות ופנס כיס, קצת תרופות נגד מרעין בישין, ספר כיס של טיסות בתוך אירופה ואטלס כבישים קטן. הוספתי לתיק קורט של חוצפה ישראלית והרבה נחישות, חייכתי לעצמי במראה ליד הדלת, עוד חיבוק לנעמי ולבנות, ויצאתי לדרך.
התחושות היו מעורבות. מצד אחד התלהבות ופרץ של אדרנלין שגבר ככל שהמונית התקרבה לשדה התעופה. ומצד שני – רגשי אשמה על כך שהשארתי את נעמי והבנות מאחור להמשיך את חייהן לתקופה בלתי מוגדרת. מעולם לא שאלתי, גם אחר כך לאחר לא מעט מסעות דומים, לכמה זמן נוסעים. היה לי ברור שבמקצוע הזה משך השהות היה מוגדר על ידי ההתפתחויות בשטח.מעולם לא שאלתי, גם אחר כך לאחר לא מעט מסעות דומים, לכמה זמן נוסעים.
היה לי ברור שבמקצוע הזה משך השהות היה מוגדר על ידי ההתפתחויות בשטח, זאת הייתה המשימה הראשונה שלי בחו״ל עבור NBC, משימה אליה יצאתי לבד מהמשרד בארץ, לסיפור גדול, על מנת להצטרף שם לצוות גדול שנאסף מכל משרדי הרשת באירופה. זאת הייתה הפעם הראשונה שטסתי למקום שמעולם לא הייתי בו, על מנת להצטרף לצוות של אנשי מקצוע שכולם מנוסים מאוד. בראש הצוות שם בפראג עמד מפיק בכיר שהגיע ממשרדי הרשת בניו-יורק, בחור אמריקאי שמעולם לא פגשתי עד אז.
בדרך אל הגייט בשדה עוד הספקתי להעיף מבט בכותרות של עיתוני היום בדוכן בשדה התעופה. מרביתן עסקו בפוליטיקה של מזרח גרמניה והשינויים בממשלה הקומוניסטית בצ׳כוסלובקיה.פראג העיר, מקום קבורתו של הגולם, בית הקברות היהודי העתיק, ומקור הקריסטלים שהיו גם לסבתא שלי במזנון מאחורי הזכוכית. עיר שהתחילה לכתוב פרק נוסף בהיסטוריה הארוכה שלה.נחתנו בשעת אחר הצהריים בשדה התעופה השומם של פראג. על הטיסה מפרנקפורט לא היו תיירים, רק עוד עיתונאים וצוותי רדיו וטלוויזיה שמיהרו לצאת מהשדה, אצים רצים כדי לא להפסיד את שעות האור האחרונות על מנת להספיק ולצלם את הקהל הגדול הגודש את הכיכר.
ובעוד כל האחרים מיהרו לצאת מהשדה, אני צועד לאיטי בזהירות, מביט לצדדים לראות שאף אחד לא עוקב אחרי, פוסע אל דלפק ביקורת הדרכונים בשדה תוך כדי שאני מריץ בפעם המי יודע כמה את התשובה שהכנתי לקצין ביקורת הגבולות שבוודאי יתמה מה לעזאזל עושה בחור ישראלי עם דרכון ישראלי בשדה תעופה של מדינה שלא מקיימת יחסים דיפלומטים עם ישראל.בעמדת הביקורת ישב לו מאחורי זכוכית עבה שוטר הגבולות שלקח את הדרכון שלי, חייכתי בנימוס והוספתי: “I AM WITH NBC NEWS, AMERICAN TELEVISION".
זה לא באמת הרשים את הקומיסר. הוא כבר כנראה ראה לא מעט עיתונאים כמוני בשבועיים האחרונים. הפך את הדרכון, מימין ומשמאל חיפש את הוויזה. הרים את עיניו אלי ואני חייכתי וסיננתי – I am a journalist. ללא ספק שנייה ארוכה במיוחד. הקצין הוריד את המבט חזרה לשולחן שלו, לקח את החותמת העגולה ביד ימין בעוד הוא מחזיק את הדרכון ביד שמאל ובאדישות החתים את אחד הדפים הריקים, ומסר לי את הדרכון. Thank you Sir הפטרתי ומיהרתי להתרחק מעמדת הביקורת.
נחתנו אחה"צ בשדה התעופה השומם של פראג. על הטיסה מפרנקפורט לא היו תיירים, רק עוד עיתונאים שמיהרו לצאת מהשדה, רצים כדי לא להספיק לצלם את הקהל בכיכר בשעות האור האחרונותבצעד מהיר יצאתי מהטרמינל ופגשתי את הנהג הצ׳כי שנשלח לאסוף אותי מהשדה ולהביא אותי אל המשרד במלון אינטרקונטיננטל בקומה 12, שם יהיה גם הבית וגם המשרד שלי לתקופה הקרובה.
מה אורך התקופה? לא שאלתי מעולם.
הנחתי שכארבעה שבועות, ואז נראה.
הנוף מהקומה ה-12 המלון בפראג