אבא בורח לצבא הבריטי ומשאיר את אמא שלו עם לב שבור בבית
הבוקר באתי לסבתא, דפקתי בדלת, שולאמית (שולמית, העוזרת של סבתא יוכבד) פתחה. נתנה לי חיבוק ונשיקה על הלחי, ידיה רטובות מהכביסה שבדוד. שולאמית חזרה אחרי שבוע בבית ההבראה בזיכרון יעקב, עם אהרון שלה שֶׁיִּחְיֶה. בוא מותק בוא, מה שלומך, באת לבקר את סבתא? ילד טוב! וחזרה לערבב במקל את הסדין והציפה בתוך הדוד הגדול שעמד על הפרימוס.
שולאמית חזרה אחרי שבוע בבית ההבראה בזיכרון יעקב, עם אהרון שלה שֶׁיִּחְיֶה. בוא מותק בוא, מה שלומך, באת לבקר את סבתא? ילד טוב! וחזרה לערבב במקל את הסדין והציפה בתוך הדוד הגדול שעמד על הפרימוס וריח פתיתי סבון הכביסה הנמסים בדוד בחום האש של הפרימוס שמתחתיו, התערבב עם ריחה של החמאה המזהיבה וכמעט שנשרפת, במחבת על הכיריים, במטבחון הקטן.
הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
הבוקר באתי לסבתא, דפקתי בדלת, שולאמית (שולמית, העוזרת של סבתא יוכבד) פתחה. נתנה לי חיבוק ונשיקה על הלחי, ידיה רטובות מהכביסה שבדוד. שולאמית חזרה אחרי שבוע בבית ההבראה בזיכרון יעקב, עם אהרון שלה שֶׁיִּחְיֶה. בוא מותק בוא, מה שלומך, באת לבקר את סבתא? ילד טוב! וחזרה לערבב במקל את הסדין והציפה בתוך הדוד הגדול שעמד על הפרימוס.
שולאמית חזרה אחרי שבוע בבית ההבראה בזיכרון יעקב, עם אהרון שלה שֶׁיִּחְיֶה. בוא מותק בוא, מה שלומך, באת לבקר את סבתא? ילד טוב! וחזרה לערבב במקל את הסדין והציפה בתוך הדוד הגדול שעמד על הפרימוס
וריח פתיתי סבון הכביסה הנמסים בדוד בחום האש של הפרימוס שמתחתיו, התערבב עם ריחה של החמאה המזהיבה וכמעט שנשרפת, במחבת על הכיריים, במטבחון הקטן.
אני אוהב את לביבות קמח המצה ששולאמית מכינה לי, עם סוכר ושמנת חמוצה.
מה בעצם יש לך, סבתא? רציתי לשאול ולא העזתי. ואת נֶאֱנַחְתְּ, ביקשת שאתן לך את כוס המים שהשארת אמש על ארונית הלילה שליד המיטה כשהלכת לישון. פתחת את הבקבוקון הכחול, לָקַחְתְּ פילולה אחת, לגמת מהכוס, ובלעת. ואז נאנחת: אוי נשיק, לב שבור.
״חנני, אני מקווה כי לא תיקח ללב את העניינים ה'מחקריים', בין סבא וסבתא, כי הרבה דברים לא בסדר, מכל הצדדים״.
כך אבא כותב במכתב ששולח לי ממקום מושבו בניו-יורק, בתחילת שנות השבעים.
אבא שלי, עזריה, עזריהו כפי שנרשם בתעודת הזהות שלו, נולד ב-13 במאי 1924, הבן הבכור של חלוצי העלייה השלישית, מהילדים הראשונים של ״העיר הלבנה״, תל-אביב.
מה בעצם יש לך, סבתא? רציתי לשאול ולא העזתי. ואת נֶאֱנַחְתְּ, ביקשת את כוס המים שהשארת אמש על ארונית הלילה, פתחת את הבקבוקון הכחול, לָקַחְתְּ פילולה אחת, לגמת מהכוס, ובלעת. ואז נאנחת: אוי נשיק, לב שבור
כשסיים את בית הספר היסודי, הפליג באוניה ״תל-אביב״ באפריל 1936 מנמל חיפה עם נח, בן דוד של אביו, לבקר את דוד שמואל, אחיו עתיר הנכסים וחשוך הילדים של אביו, אליהו. שמואל חי עם פאני אשתו בקובנה בירתה של ליטא, הציע ליוכבד ואליהו להשאיר את עזריה בן ה-12 בביתם על מנת שילמד שם בגימנסיה המקומית. יוכבד רצתה שהבן יקיר שלה יקבל חינוך רוסי כמו יוכבד אמו, גם במחיר של ריחוק מהבית מאמא, אבא ומלאה בת הארבע שכל כך אהב.
קטע ממכתב שאבא בן ה 12 כותב להוריו בעת ההפלגה מחיפה לטריאסט אפריל 1936
עזריה גר עם הדוד והדודה בקובנה במשך כחצי שנה, למד עם מורים פרטיים אנגלית ונגינה בפסנתר, טייל עם הדוד והדודה למרחצאות המרפא של אירופה, בילה אצל קרובים אחרים, אכל שלוש ארוחות טובות ביום וקיבל במשקל, מה שהטריד את מנוחתה של אמו.
באחד המכתבים ביקש שלא תדאג, היות שהוא עושה ספורט וגבה בחמישה סנטימטר, ובכלל המשקל בקובנה שונה מהמשקל בתל-אביב. הוא כתב באחד המכתבים ששלח מקובנה שכואב לו הלב על געגועיה של אחותו בת הארבע. לקראת סוף השנה יצא חזרה ארצה ברכבת לאיטליה ומשם באוניה הפליג חזרה לתל-אביב. הגעגועים החזירו אותו הביתה.
דף ממכתב מעזריה בקובנה, 2 ביוני 1936
נח, בן הדוד של אליהו, שליווה את עזריה מתל-אביב לקובנה ב-1936, איבד את אשתו וילדו שנרצחו ב-1941 בריגה. הוא עצמו נשלח למחנה בוכנוואלד, שם נרצח ב-1945.
נח, בן הדוד של אליהו, שליווה את עזריה מתל-אביב לקובנה ב-1936, איבד את אשתו וילדו שנרצחו ב-1941 בריגה. הוא עצמו נשלח למחנה בוכנוואלד, שם נרצח ב-1945
עזריה שב לתל-אביב וסיים את הגימנסיה הריאלית בלפור בתל-אביב בשנת 1940. כשמלאו לו 18 מיהר להתנדב לצבא הבריטי, לגדוד העברי השני של הבריגדה היהודית, והרחיק עד למצרים.
אמא שלו, יוכבד, רק מספר שנים קודם לכן הייתה מוכנה להיפרד מהילד לטובת הגימנסיה בקובנה, אולי כי זכרה שהוריה שלחו אותה הרחק מהמשפחה בביאליסטוק על מנת שתלמד בגימנסיה הרוסית באוקראינה, ורצתה שהילד יזכה לחינוך שבתל-אביב לא יכלו להבטיח לו. אך עתה, כשהצטרף לצבא הבריטי, חשה שלא תוכל לעמוד שוב באימי המלחמות, הפרעות, המוות, ההיעלמות המסתורית של אחיה. יוכבד הרגישה פעם נוספת שעולמה חרב עליה.
הטייערער קינד, הבן יוקיר שלה, לקח את התרמיל ויצא עם הגדוד למדבר המערבי. בבית נשארה רק האחות הצעירה. יוכבד רצה אל השלטונות וניסתה לעצור את הילד. הסבירה כי היא חולה וזקוקה לו לידה – ונותרה עם חצי תאוותה בידה.
״הילד״ לא הורשה להמשיך עם חבריו לאיטליה, שם לחמו חבריו מתל-אביב – דודו, יצחק׳לה ויעקב, אבל ארצה לא חזר. סבתא נשארה שוב רק עם התמונות.
(בכיוון השעון), אבא עזריה עם אמו יוכבד, אבא עם אחותו לאה (ליליק), ואבא במדי צבא הבריטי במצרים (צילום: באדיבות המשפחה)
אבא לא שכח.
וסבתא שוב נפלה למשכב.
הטייערער קינד, הבן יוקיר שלה, לקח את התרמיל ויצא עם הגדוד למדבר המערבי. בבית נשארה רק האחות הצעירה. יוכבד רצה אל השלטונות וניסתה לעצור את הילד. הסבירה כי היא חולה וזקוקה לו לידה
בצר לה כתבה יוכבד לאביה, הרב צבי לרינמן בירושלים, ובקשה את עצתו.
״דבר עם הילד אני מבקשת, נסה להשפיע עליו שלא ילך לו לצבא. אני לא מסוגלת לעבור שוב תקופת מלחמה כשבני הבכור, האוצר שלי, לא לידי. לא אוכל להישאר לבדי עם לאה בת העשר. ואליהו שוב בין עבודות".
ואבא של יוכבד השיב לה במכתב ארוך בן שלושה עמודים, בעברית ובאותיות גדולות, שאל לשלומה וייחל להחלמתה המהירה, אך לגופו של עניין, לא באמת היה לו מה לומר.
״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. ובימינו אנו, הלוא ראינו נפלאות הבורא ית״ש [יתברך שמו] ויתעלה, שעשה עמנו בקרמנצ׳וג שהצילנו מציפורני החיות הטורפות, ואותי הציל מידי הרשעים בבית אחי חיים, עליו השלום, ולא פגעו בנו לרעה חלילה״.
לא היה בכוחו של הסבא להניא את עזריהו הבכור מלהצטרף ללוחמים הארץ ישראלים שיצאו למדבר המערבי.
״את לאה אחותו הצעירה שהייתה אז רק בת 10 הוצאתי מבית הספר. רציתי שתהיה לצידי, מישהי שתעזור לי בבית ביום יום, ולאה׳לה עזרה לי. קצת קניות, קצת כביסה, הביאה לי את העיתון, הדליקה וכיבתה את האור והכינה לי את ארוחותיי, כל מה שלא יכולתי לעשות לבדי בגלל המחלה שנפלה עלי כשעזריהו שלי הלך לצבא״.
לאה לא שכחה לאמה את העוול שגרמה לה, עד יום מותה.
"את לאה אחותו הצעירה שהייתה אז רק בת 10 הוצאתי מבית הספר. רציתי שתהיה לצידי, מישהי שתעזור לי בבית ביום יום, ולאה׳לה עזרה לי". לאה לא שכחה לאמה את העוול שגרמה לה, עד יום מותה
וסבתא יוכבד שכבה לה במיטה, שומעת מוסיקה קלאסית, חיבקה ספר אחד מהספרים שהביאה במזוודה הקטנה – הספרים שהיו לה כבני המשפחה, ובמחשבות חלפו להן תמונות מהחיים האחרים שלה, של יוליה גריגורובנה.
יוליה יוכבד עצמה את עיניה וראתה את יהודה אחיה הבכור שכל כך אהבה, שיצא להגן על ״המולדת״ הרוסייה ונשטף, טבע, נקבר ונעלם בין גלי המהפכה של 1905. נזכרה באחרים שאבדו בפרעות מהפכת אוקטובר, ובמלחמה הגדולה. סבתא חששה לאבד גם את עזריהו.
סבא היה יוצא בבוקר לעבודה במשרדי חברת הכותנה הארץ ישראלית. והיא, יוכבד, הייתה מדברת אל עצמה חוזרת ומזכירה לעצמה כמה קשה הייתה עליה הקליטה בפלשתינה.
אתה חלית בקדחת, הייתה מזכירה לו לאליהו, העבודה שסידרת לי במתפרה הייתה קשה לי. הבטחת שתסדר לי משרה פקידותית בממשלה, אבל לא ידעתי ערבית. ואני בכלל חלמתי להיות מורה, כמו בבית. הרי ויתרתי על משרה נכבדת בגרודנו.
אמרת לי שנעבור לעיר הגדולה נהיה קרובים למשפחה, שלי ושלך, לדוד יהודה, לסבא זלמן ודודה חנה. עזריה נולד, ואני שקעתי בעצב. הגעגועים להוריי היו גדולים. לאחיות ולאח שנשארו שם.
ברדיו שהיה בסלון היתה שומעת את החדשות הקשות מאירופה, אי הידיעה על מה שעלה בגורל בני המשפחה והחברים שנשארו בביאליסטוק, בקרמנצ׳וג ובגרודנו הדירה שינה מעיניה ולא נתנו מנוחה לנפשה הדואבת. חלתה בראומטיזם. נפשה נחלשה, והמיטה היתה לה למפלט.
סבתא עצמה עיניה וראתה את יהודה אחיה הבכור האהוב, שיצא להגן על ״המולדת״ הרוסייה ונשטף, טבע, נקבר ונעלם בין גלי מהפכת 1905. נזכרה באחרים שאבדו בפרעות ובמלחמה הגדולה וחששה לאבד גם את עזריהו
״אבא בקשת שאכתוב לך, אז אתמול כשחזרתי מהבסיס, הבאתי לסבתא את התרופות שֶׁשָּׁלַחְתָּ לה מניו יורק, את הפירובנזמין״.
מדי פעם היית שולח לה עם שליחים צנצנת קטנה מזכוכית חומה שקופה של גלולות. לא באמת ידענו מה עושה הפירובנזמין הזה, אבל צחקנו בכל פעם שהשם הזה עלה״.
כָּתַבְתָּ לי:
״מכיוון שהיא רגישה כפל כפליים, גם הטון שבו אתה שואל אותה, נדמה לה כבר כחקירת שתי וערב״ ו״שופטים אותה״. מה לעשות? כל עוד אפשר לעזור – משתדלים. כשאי אפשר לעזור, צריך לפחות לא לקחת ללב, כי חבל על הבריאות״.
אז ויתרתי.
סבתא שכבה במיטה מאזינה למוזיקה קלאסית ברשת אלף. ביקשה שאשב לידה ואוכל את הלביבות. סבא כבר לא היה בבית.
סיפרה לי שדוקטור קון צלצל, שהכין לה את המרשם לטיפות הוולריאן. הבטחתי לקפוץ אליו לקליניקה שליד גן החיות אחר הצהריים, לאסוף את המרשם ולעבור בדרך חזרה אצל שפסנזון, שירקח לה את השיקוי.
ואליהו, גולה בארצו, היה עולה בבוקר ויושב עד הצהרים אצל בתו, אוכל ויורד לנח לדירת החדר שלו. דירת פַּרְטֵר קראו לזה אז. ואחרי המנוחה עולה שוב ויושב בסלון, שותה כוס תה עם עוגיות ורואה טלוויזיה, תכנית ילדים ואחר כך חדשות בערבית. מנמנם בכורסה עד ארוחת הערב שיאכל עם בתו היקרה לו והנכדות הקטנות. יחד יראו את מהדורת ״מבט לחדשות״ לאחריה יֵרֵד אל החדר שלו לשנת לילה.
״מכיוון שהיא רגישה כפל כפליים, גם הטון נדמה לה כחקירת שתי וערב״. אז ויתרתי. סבתא שכבה במיטה, מאזינה למוזיקה קלאסית ברשת אלף. ביקשה שאשב לידה ואוכל את הלביבות. סבא כבר לא היה בבית
בליל חורף אחד בינואר 1972 הבאתי אותה לבית החולים בפעם האחרונה. מחלת הסכרת גמרה אותה.
אבא הגיע כבר רק ללוויה. גם סבא.
