אוסף את רסיסי החיים כדי להרכיב את הפאזל של חייו
לפני למעלה משנה בסדנת ״צילום פוגש זמן״ עם Hadass Bor בבית ספר צילום בעם דיברנו על הצילום בזמן הווה [כמו כל פעולת צילום] אבל מתייחס ושולח את הצופה לזמן עבר, לזמן עתידי או עוסק בהווה כזמן ביניים.
זה היה כנראה הטריגר שהיה חסר לי לפתוח שוב את הקופסאות, המעטפות והשקיות שאמא שלי שמרה בחדר הכביסה הקטן בדירה ברחוב שינקין לשם עברה לאחר מותו של אבי. אמא לקחה איתה את הקופסאות אבל אף פעם לא פתחה אותן.
במשך כשנתיים לפני מותה [בשנת 2024) מידי שבת כשבאתי לבקר חיטטתי בין הניירות, הצילומים, מחזיקי מפתחות, מדליות ומטבעות. ובסוף כל ביקור לקחתי איתי כמה פריטים שחשבתי שיהיו לי רלוונטים למחקר שורשים שרציתי לעשות כשיצאתי לגמלאות.
ואז הגיעה הדס ונתנה לי את הדחיפה הקטנה שעשתה את זה... באופן כמעט אובססיבי היה מי שאמר, התחלתי לעבור על מה שנשאר אצל אמא שבינתיים נפטרה גם היא, בבית. ומתוך כל החומרים שאגרתי - יצאה העבודה הזאת שעלתה הבוקר לאתר של חשיפה - בלוג הצילום של הארץ
אין לי ספק שהמשך יבוא... ובינתיים הלינק
פורסם באתר האונליין של ״הארץ״ בבלוג צילום - חשיפה 30.09.2026
אוסף את רסיסי החיים כדי להרכיב את הפאזל של חייו
קופסאות, מעטפות, גזרי עיתונים, קסטות וקלטות וידיאו ביתיות היו חלק בלתי נפרד מחיינו כילדים, וגם בשנים מאוחרות יותר, בבית של אבא ואמא ברחוב אחד־העם 73 בתל אביב
חנני רפופורט
• 30 בספטמבר 2026
קופסאות, מעטפות, גזירי עיתונים, קסטות וקלטות וידיאו ביתיות היו חלק בלתי נפרד מחיינו כילדים, וגם בשנים מאוחרות יותר, בבית של אבא ואמא ברחוב אחד־העם 73 בתל אביב.
אבא היה ״אגרן״. הוא גזר כתבות שכתב ופירסם, תחילה ב"הארץ" ואחר כך ב"מעריב", והדביק באלבומים. כשטלי אחותי התחילה לכתוב ב"דבר", בתחילת שנות ה־80, הוא גזר ושמר גם את הכתבות שלה. על קלטות אודיו הקליט תוכניות רדיו ומוזיקה קלאסית. כשנכנס הווידיאו הביתי לסלון הוא התחיל להקליט גם תוכניות טלוויזיה – תוכניות שאני השתתפתי בהן, תוכניות שטלי השתתפה בהן, נאומים, קונצרטים, אופרות והצגות.
כן, כן. התפוח והעץ.
כשקיבלתי לבר המצווה טייפ סלילים גרונדיג עם מיקרופון מברזל, הייתי יושב שעות ומקליט מצעדי פזמונים ומהדורות חדשות חשובות. אבא נפטר בחורף 1997. בדירה ברחוב אחד־העם 73 נשארו הקופסאות והארגזים שבהם אסף במשך השנים את חייו. ידעתי שהם שם; הנחתי שאני יודע מה יש בהם. מעולם לא שאלתי אותו על תכולתם.
בשנים שבהן אבא ישב יותר ויותר בבית, אני הייתי בארצות הברית; כשיכול היה עדיין לעבור איתי על הדברים שאסף, תמיד היה לי משהו חשוב יותר לעשות; כשהתחלתי להתעניין – הוא כבר לא היה איתנו כדי לענות לי על השאלות. אחרי מותו ארזה אמא את הבית ועברה לדירה חדשה.
הארגזים עברו איתה ונשמרו בחדר השירות, ליד מכונת הכביסה.
ואז הייתה הצפה קטנה ממכונת הכביסה.
כשהוצאנו מהחדר את כל מה שהיה על הרצפה, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולמיין את תכולת הארגזים. ראשונים היו שני ארגזי קרטון גדולים. בקרטון הראשון מצאתי שקית נייר קרועה ובה חמישה מכתבים, כתובים באותיות קטנות על דפי משי שקופים, בעיפרון, ביידיש. תמונות שחור־לבן של קרובים בארץ רחוקה שלא הכרתי. פספורטים עם סמל המלכה הבריטית על הכריכה.
ומעטפה אחת גדולה.
בתוכה היו עשרות גלויות צבעוניות. גלויות שנאספו בבתי מלון אמריקאיים בסוף שנות החמישים. גלויות שאבא כתב לילד בן שש, ילדה בת שנתיים וחצי ואמא צעירה כשהיה במסע מחוף לחוף של הרצאות והופעות עם נבחרת אמנים ישראלים צעירים לציון עשור לישראל. המסע תוכנן להימשך חמישה חודשים והתארך לתשעה.
כשנברתי אי־אז בארגזים התחוור לי שהם מכילים לא סתם אוסף פריטים שאבא שמר. אלה הם סימני דרך שאבא השאיר, מפזר אחריו. עכשיו, כמעט שלושים שנה אחרי מותו, יעלי, טלי ואני, משל היינו עמי ותמי – יוצאים בעקבות אבא, אוספים את רסיסי החיים ומנסים להרכיב את הפאזל של חיינו־חייו.
טלי ואני
נשארנו עם
אמא
בשירות הוד מלכותו
דנבר, ברמינגהם, שיקגו וניו-יורק, נובמבר 1958 עד סוף ינואר 1959
״האגרנות״
הולך בעקבותיו – הטל צל ענק זה לא רק שם של סרט
חנני רפופורט, איש תקשורת אלקטרונית במשך ארבעה עשורים, הוא בן למשפחה שהייתה מעמודי התווך של הרדיו, העיתונות והבמה. בשנים האחרונות מתמקד בצילום ובפרויקטים אישיים העוסקים בזיכרון, משפחה והקשר בין עבר להווה
תגובות