הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
בצהרי יום שישי, ה - 17 באפריל, 1936, יומיים לאחר שביעי של פסח, לבוש בחליפת מלחים כחולה עם צווארון לבן ומכנסיים קצרים, גרביים ארוכים ונעלי שבת הגיע אבא שלי, עזריהו, עם הוריו, ונֹחַ, בן דודו הצעיר של אביו – אל טרמינל הנוסעים בנמל חיפה. בהתרגשות רבה הם נפרדו מאמא ואבא וצעדו אל אולם הנוסעים היוצאים כשנח מחזיק בידיו את שני הפספורטים ואבא את המזוודה הקטנה עם חפציו האישיים.
נֹחַ, שליווה את עזריהו הילד במסע, היה בדרכו לליטא על מנת לארוז את הבית שנותר שם ולחזור ולהקים בארץ ישראל בית חדש עם אמו חיה, ויצחק האח הבכור, שיחד עלו ארצה רק שנתיים קודם לכן.
האוניה שעל סיפונה הפליגו היתה האוניה העברית הראשונה, על חרטומה התנוסס באותיות עבריות השם "תל אביב", אוניית משא בנפח של 10,000 טון שהוכשרה לשאת כ - 300 נוסעים ו 130 אנשי צוות. באוניה נבנה בית כנסת וחדר אוכל כשר. גאוות הישוב היהודי, אניה יהודית ראשונה עם דגל ציון מתנוסס על התורן בהפלגה מחיפה אל נמל טריאסט שבאיטליה. משם יצאו נח ואבא למסע בן יומיים ברכבת, דרך יוגוסלביה, אוסטריה, צ׳כוסלובקיה, פולין עד לקובנה שבליטא, למעלה מ 1500 קילומטר, אל ביתו של הדוד שמואל, אחיו של סבא שלי, שהיה חשוך ילדים, ויחד עם הדודה פאני, ארחו את עזריה האחיין הצעיר מפלשתינה בביתם המרווח במשך כששה חודשים.
מה לעזאזל הביא את סבא וסבתא שלי, או ליתר דיוק - מה הביא את סבתא יוכבד, אמא של אבא, לשלוח את בנה הבכור כל כך רחוק מהבית? לאירופה, שם נשבו כבר רוחות רעות של אידיאולוגיה נאצית, חוקי גזע חדשים ואוירה של פחד וטרור על היהודים במרכזה של אירופה.
יוכבד עלתה ארצה מהארץ ההיא רק 13 שנים קודם לכן, אחרי שחוותה את אימי הפרעות ביהודים שבין המהפכה הרוסית של 1905 כילדה, למלחמת העולם הראשונה, כנערה מתבגרת. היא הגיעה לנמל חיפה באוניה ב 1923 עם טראומה נפשית שסחבה איתה מהבית, חיכתה וציפתה לפגוש את מי שחשבה שיהיה סלע איתן ומזור לכל פגעי הנפש שלה, ומצאה כאן בפלשתינה - כולרה, חיי יום-יום קשים במחנה העבודה של החלוצים ביער חדרה, ואת אליהו בן הדוד שלה שהבטיח לה את השמיים והכוכבים אם רק תבוא לחיות לצידו – ובדוחק הצליח לספק לה את צרכיה למחיה. אליהו עבד מבוקר עד ערב במחצבה תמורת פרוטות ולה ניסה למצוא פרנסה כפקידה.
יוכבד שהביאה איתה את לרמונטוב, ופושקין והשאירה אותם צרורים בצרור, בארגז העץ שאליהו שלה העמיד לה לארון באוהלם.
אולי היתה זאת הלאומנות הערבית שהרימה ראש בסוף שנות העשרים בפלשתינה והפכה את היהודים למטרה ולטרף קל בידי הפורעים הערבים בני יפו ופליטים מוסלמים שהגיעו מהחורן, ויוכבד למודת הפוגרומים, רצתה להבריח את הבן יקיר שלה מפלשתינה הגועשת ורועשת, הרחק מהחלום הציוני שאיכזב אותה, אל הארץ אותה נטשה 13 שנים קודם לכן. יוכבד שלחה את הבן יקיר לה עזריהו שעוד טרם הגיע למצוות, חזרה לליטא. רצתה לתת לו את ההזדמנות שהיא החמיצה כשעזבה שם לרכוש השכלה "אירופאית".
ואולי בכלל האמינה שמזג האוויר האירופאי יעשה טוב לבריאותו, הרחק מאבק המזרח התיכון המדברי.
ההזמנה שבאה מליטא, היתה מלווה בכרטיס לאוניה עבור הילד. הדוד שמואל, העשיר מבין עשרת אחיו של סבא אליהו, הבטיח לשמור על הילד, לדאוג שיאכל טוב, ינוח, יטייל, יבלה עם המשפחה, הדוד והדודה ידאגו לו למורים פרטיים הטובים שבקובנה, ואולי, בסופו של דבר הוא ירצה להישאר שם בקובנה לפחות עד לסיום בית הספר.
איש לא חזה את האפשרות שבתוך שנה תתגברנה הפגנות תומכי הנאצים בליטא, וששלוש שנים מאוחר יותר, הליטאים, הרוסים והנאצים יתחילו במסע רצח שיטתי של היהודים לאחר שהקימו גטאות בהם ריכזו את היהודים ואז ירו, חנקו, שרפו וקברו בקברי אחים כמאתיים-אלף מיהודי המדינה הקטנה.
וכך עם מזוודה אחת בידו, בשבעה-עשר באפריל 1936, אבא שלי, הילד בן כמעט 12 ובן הדוד הגדול, נֹחַ, עמדו על הסיפון של א.ק. תל-אביב ונפנפו לשלום להורים יוכבד ואליהו שנותרו על הרציף. לצלילי ״התקווה״ שנגנה התזמורת על הרציף, הרימה האוניה עוגן ויצאה לדרכה.
אבא ונֹחַ שוכנו באחד מהתאים המרווחים באוניה.
הילד התרשם מאד ובמכתב שכתב להוריו על נייר המכתבים הרשמי של האוניה במהלך ההפלגה סיפר בפרוט רב על אולם אוכל גדול וכשר, ועל בית הכנסת שהיה על האוניה. אין ספק שהילד התלהב ממדי המלחים, וממדי הקצינים שעוטרו בסמל "מגן דוד" בנוסף לפסים על שרווליהם או כתפיותיהם. המלחים היו בכובע ועליו הסרט "תל אביב".
את המכתב הראשון אבא שלח רק לאחר שהאוניה עגנה בנמל טריאסט ולפני שיצאו למסע היבשתי לקובנה.
כ"ט בניסן תרצ"ו, 21 לאפריל 1936 Palestine Shipping Co. Ltd. על גבי האונייה "תל אביב""Tel-Aviv".
"הוריי היקרים. ראשית, באתי להודיעכם שהנני בריא וחזק. ואחר [כך] אני מבקש את סליחתכם שלא כתבתי לכם קודם, מפני שבן כה וכה לא הייתם מקבלים אותו קודם, מפני שהאונייה לא עומדת בשום מקום חוץ מטרייסט.
אני שבע רצון מאוד מהנסיעה. בייחוד מצא חן בעיני טקס הפלגת האניה. התזמורת התחילה לנגן. קודם "התקווה", ואחר כך ״תחזקנה״ ועוד. גם חילקו דגלים. ואחרי זה, כשניגשתי למעקה ראיתי כי האניה כבר רחוקה מהחוף.
לאט לאט הפלגנו. [השעה היתה] כבר ארבע ואנחנו קיבלנו תה ועוגות. שכחתי להגיד שכאשר עלינו על האוניה קיבלנו סנדוויצ'ים. אחרי זה החלפנו בגדים ויצאנו אל הסיפון, כבר בחמש נעלמה מאחורי האופק חיפה והריה.
מתוך אוסף יומני כרמל ארכיון הסרטים הישראלי סינמטק ירושלים וארכיון המדינה
״חשבתי עכשיו שעזבתי את הארץ בה נולדתי וגדלתי. אך נחמתי היחידה הייתה שאשוב אליה אחרי ביקורי בעולם הרחב. גם אשוב אליה לחיות בה.
גם ביום השבת היה מזג האוויר מצוין, רוח צחה נשבה, ואני ביליתי את רוב היום על הסיפון. האוכל מצא בעיניי חן מאוד מאוד. יחד עם המכתב אני שולח לכם תפריטים של ארוחות אחדות.
אבל כבר בשבת בצהריים התחיל הים סוער. ואני פחדתי פן אחלה. רוח חזקה התחוללה והאוניה נסעה במהירות של יותר מתשעה – עשרה ק"מ לשעה, אחרי זה שכרגיל היא נוסעת 23 - 25 ק"מ לשעה.
אבל הודות לאל הרגשתי את עצמי זריז מאוד וטוב מאוד. בערב היה נשף ריקודים, ואני אכלתי, הלכתי לישון ב-10. אבל נוח, שכב לישון בשתיים אחרי חצות. בבוקר כשקם, כאב לו הראש, אבל אני הרגשתי את עצמי טוב מאוד וכולם התפלאו מאוד, ואמרו שאני מוכשר להיות יורד ים! יותר משלושים איש היו חולים, לרבים כאב הראש אבל אני כלום לא הרגשתי, כאילו הייתי בבית. ״
״האוניה נדנדה מאוד מאוד. ביום ראשון כבר שקט [הים] מאוד, אבל להרבה כאב הראש. אנחנו עברנו על פני הרבה איים. בצד ימין היה לעיננו האי כרתים. עברנו על פני עיר עתיקה שמסביבה חומה עם ארמון נהדר בן 1553 שנה. שני אנשים עמדו ונפנפו במטפחות. האונייה שרקה. כך עבר גם בוקר יום השני, אך אחרי הצהרים התחלנו לעבור בנוף הרים הדומה מאוד לנוף ירושלים. אותם הרים ואותה צמחייה. המים היו נפלאים, והאניה נסעה מהר, אבל בזהירות, כעשרים ושמונה – שלושים ק"מ לשעה.
בערב בשבע הגענו לאיתקה, עיר עתיקה על גבי ההרים הגבוהים. האונייה צפרה, הרבה צפירות, ההד בהרים, עונה לעומתה. אורות אדומים האירו את הבתים, העיפו גם רקטה. בערב היה נשף למען הקרן הקיימת, והלכתי לישון באחת-עשרה. נוח שכב לישון באחת אחר חצות.
ועכשיו הורי היקרים, כתבו לי גם אתם. רצינו לשלוח לכם טלגרמה, אבל כל מילה עולה 80 גרוש וזה לא כדאי.״
״מה שלומכם ושלום לילינקה היקרה? כולכם בריאים. אני מתאר לי את צערה הגדול. ספרו לה דרישת שלום ונשיקות הרבה הרבה. ד"ש לדודה חיה [אמו של נח] ולכולם.
לסבא צבי מסרו בשמי שאני שמח מאוד שנסעתי באונייה "תל אביב" כי שם יש בית כנסת יפה מאוד והכל כשר. אמרו לו שאני מבטיח עוד פעם, לא לשכוח להתפלל, וגם את השפה העברית.
לסבא זלמן אכתוב לחוד. וכן, גם לדודה חנה והחברים.
הרבה נשיקות וברכות. ממני בנכם אוהבכם ומוקירכם, עזריהו.
ד"ש נאמנה מנֹחַ לכולם.״
ובעוד אבא כותב את המכתב והאוניה עושה את דרכה בים אל נמל טרייאסט, איטליה, פורצות בתל-אביב פרעות, מאורעות, ״המרד הערבי״ 1936. כנופיות של ערבים מוסתים יוצאים לפגוע לשרוף ולהרוג כמה שיותר יהודים. נח ואבא לא שמעו חדשות ולא קיבלו מכתבים מהבית...
הם לא ידעו שיומיים לאחר שהפליגו, בעוד הוא ונֹחַ משייטים בין איי יוון, ונֹחַ מבלה לו בנשף של הקרן הקיימת, רוקד באולם הגדול לצלילי תזמורת האוניה ושותה אולי כוסית אחת או שתיים של קוניאק (הסיבה כנראה לכאב הראש שלו כשחזר בשתיים לפנות בוקר לתאו) - יצחק, אחיו של נֹחַ, והוא רק בן 23, נרצח על ידי פורעים ערביים. יצחק הי״ד, שעלה ארצה מריגה שנתיים קודם לכן, סיפר חברו, שיצחק חש להושיט עזרה ליהודים שהותקפו בשכונת שפירא שבדרום תל-אביב, ובקצה היפואי של רחוב הרצל הוא הותקף על ידי פורעים ערבים. יצחק נפצע קשה מאבן גדולה שהוטחה בראשו, סבל מאיבוד דם רב, יצחק נפטר למחרת על שולחן הניתוחים. יצחק לא זוהה מיד בשמו היות ומסר לאנשי הרפואה ששמו יצחק רבינוביץ׳ ולא ציטלין... אמו הסבירה שתמיד אהב להתלוצץ כשנשאל לשמו... יצחק הובא למנוחות יומיים לאחר שנפצע. יומייים לפני שאחיו נח ואבא עזריהו בן ה 12 הגיעו לנמל טריאסט... מאות מתושבי תל-אביב ליוו את יצחק בדרכו האחרונה אל קבר אחים בבית העלמין טרומפלדור שבתל-אביב
כותרת בעיתון דבר 20/4/1936
ואבא סיים את המכתב:
נ.ב. אני לא שולח לכם את התפריטים מפני שהמעטפה קטנה ואני רוצה לשלוח בדואר אוויר. אבל האוכל טוב מאוד. הנה למשל ארוחת ערב: דג מבושל אופן פולניה, תפוחי אדמה מבושלים, מרק עוף אופן מלכה. מרק בשר, תרנגולת מטוגנה, ת"א מטוגנים, סלט, גלידה, תפוחי זהב, תה, קפה.
ארוחת צהריים: סלט ביצה, נקניק, סלק. מרק בשר הונגריה [גולש?] מרק בשר, ביצים בחומץ אופן אנדלוסיה, אומצה, שעועית, תפוחי אדמה מטוגנים. פרפרת, תפוחים, תה, קפה.
-
-
-
חיה, אימם של נח ויצחק הי״ד שנרצח בידי פורעים ערבים, ארזה את המיטלטלין שלה בתל-אביב מספר חודשים לאחר מכן, ויחד עם החלומות שהיו לה חזרה חיה לריגה.
חיה, כלתה וישעיהו הנכד קטן, נרצחו בריגה ב 1941… נח נשלח לבוכנוואלד ונרצח שם ב 1942.
ואבא שלי ...... ?
על כך בפרק הבא ....
