אלפי ישראלים טסים היום בכל הזדמנות לחופשה בקרואטיה בטיסות ה - low-cost, הם מתלהבים מהחופים, ההרים, הערים והכפרים הציוריים, האוכל והמחירים הזולים בשווקים. הם לא עוצרים ולו לרגע אחד בשביל ללמוד מה היה כאן רק לפני 30 שנה.
הם לא עוצרים ליד אנדרטאות זיכרון לקורבנות של חיסולים פוליטיים וחיסולים אתניים.
הם לא רואים את הכפרים השרופים, הבתים המופצצים, את קברי האחים, תוצאה של פשיזם, קיצוניות וגזענות מהמעלה הראשונה.
כל מה שעבר על קרואטיה רק לפני שלושה עשורים.
מדינה דו-לאומית - שם זה לא עבד. למה מישהו חושב שכאן זה כן ?
הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
כשאלפי ישראלים טסים לחופשה בקרואטיה בטיסות ה-low-cost, הם מתלהבים מהנופים הציוריים, מהאוכל ומהמחירים הזולים בשווקים. הם לא עוצרים ולו לרגע ללמוד מה היה כאן רק לפני 30 שנה
הם לא עוצרים ליד אנדרטאות זיכרון לקורבנות של חיסולים פוליטיים וחיסולים אתניים. הם לא רואים את הכפרים השרופים, את הבתים המופצצים, את קברי האחים, הכל תוצאה של פשיזם, קיצוניות וגזענות מהמעלה הראשונה. כל מה שעבר על קרואטיה רק לפני שלושה עשורים.
הנסיעה לזאגרב הייתה בנהיגה ברכב שכור שאספנו בשדה התעופה של גרץ שמעבר לגבול – בשטחה של אוסטריה. המרחק בכביש הראשי היה רק כמאתיים ועשרים קילומטר "באוטוסטרדה״ שחיברה בין אוסטריה לקרואטיה דרך סלובניה, אשר רק סיימה את מלחמתה בכוחות הרפובליקה של סרביה וזכתה בעצמאות.
בגלל המלחמה שכבר חרכה את האדמה ברחבי קרואטיה, כשנסענו בחלק האחרון של המסע, כחמישים קילומטרים אחרונים ממעבר הגבול בין סלובניה לקרואטיה בואך זאגרב – ירדנו לכבישים הפנימיים הקטנים והצרים. רק כך אפשר היה לעקוף את המחסומים על הכביש הראשי של הצבא היוגוסלבי, הסלובני, המשטרה הקרואטית ומליציות מקומיות סרביות.
מחסום דרכים מחוץ ללובליאנה, יולי 1991
לזאגרב הבירה הגענו בשעת ערב מוקדמת, עם דמדומי עוד יום קיץ, בחודש אוגוסט 1992. זאגרב הייתה כבר עיר במלחמה.
כ-50 ק"מ אחרונים ממעבר הגבול בין סלובניה לקרואטיה בואך זאגרב – ירדנו לכבישים הפנימיים הצרים, כדי לעקוף את מחסומי הצבא היוגוסלבי, הסלובני, המשטרה הקרואטית ומליציות מקומיות סרביות
אור אחרון של לפני שקיעה. The golden hour קוראים לשעה הזאת, כשהשמש כבר שקעה והשאירה רק שוליים מוזהבים שכאילו מנסים לעצור את החושך המתגנב ועוד רגע יכסה את השמיים.
הגענו אל מרכזה של העיר, מחפשים את המלון שהוזמן עבורנו על ידי המשרד בלונדון. במלון, קיוויתי, יחכה לנו כבר זורן הפיקסר. צעיר מקומי שארגנו לנו מבעוד יום. זורן, קרואטי דובר אנגלית, סטודנט שהפסיק את הלימודים בגלל המלחמה ומנסה להרוויח את לחמו בעבודה עם העיתונאים הזרים שהגיעו לעיר ומשלמים היטב במטבע זר. זורן יהיה המתורגמן, המלווה והנהג שלנו במהלך הימים הקרובים בעיר.
בכיכר במרכזה של העיר אנשים מיהרו להגיע לבתיהם לפני החשיכה. על לוח המודעות, כמו על לוחות מודעות אחרים ברחבי העיר, פוסטרים העושים שימוש בשיבוש איות השם ״קרואטיה״ כך שמתפרש כ״רצח״ וסימני דם.
לוחות מודעות בכיכר העיר בזאגרב, 1991-2 (צילום: חנני רפופורט)
לנסות לתאר את מלחמות הבלקן הינו ניסיון לא פשוט. צריך היה לראות בעיניים את השנאה שהתפרצה לה ברגע אחד כשמגפי השלטון הקומוניסטי, שדאג לשקט ברחבי הרפובליקה בעשרות השנים שקדמו לסיבוב המלחמה הנוכחי, הושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה.
בכיכר במרכזה של העיר אנשים מיהרו להגיע לבתיהם לפני החשיכה. על לוח המודעות, כמו על לוחות מודעות אחרים ברחבי העיר, פוסטרים העושים שימוש בשיבוש איות השם ״קרואטיה״ כך שמתפרש כ״רצח״ וסימני דם
קבוצות אתניות שחיו אלה לצד אלה, משפחות שהתערבבו, נוצרים עם מוסלמים שחלקו בתים, משקים ורכוש, זרקו את כל זה ברגע שהתאפשר להם והאש ניצתה ברחבי הממלכה. ה״אחדות״ שמעולם כנראה לא הייתה בין הסרבים לקרואטים התפוצצה לכולם בפנים בשנאה יוקדת, ואיש בצוואר אחיו יאחז.
תושבים קרואטים ניהלו מסע צייד נגד שכניהם המיעוט הסרבי, כשזה האחרון קרא לעזרתו את הצבא היוגוסלבי הלאומי. הצבא היוגוסלבי, שפלש פעם נוספת לטריטוריה לא לו, פתח במערכה כשהוא תוקף בשריון וארטילריה את כוחות המשטרה המקומית. בתגובה לתוקפנות הסרבית – קרואטיה הכריזה על עצמאות, קראה לגיוס חירום והקרבות התלקחו בעוז. כאן לא לקחו שבויים.
אנחנו רצינו להעביר כבר באותו ערב בשידור לוויין לניו יורק את החומרים המצולמים שאספנו בדרך. בשביל זה עשינו את כל הדרך עד לכאן, להביא את סיפור המלחמה הזאת שבסופו של דבר הייתה רחוקה מהמערכת בניו יורק מרחק שנות אור ולכן פחות עניינה אותם שם מעבר לים. בעיקר בשלב הזה כשעדיין ״לא ספרו גופות״.
* * *
כשהגענו למלון אינטרקונטיננטל בזאגרב ראינו שהמלון ממוגן, מוקף בקירות מגן של שקי חול. זורן המתין לנו בכניסה למלון ויחד נכנסנו ללובי שאורותיו היו מעומעמים.
הכניסה למלון אינטרקונטיננטל בזאגרב, ממוגנת בשקי חול, 1991 (צילום: חנני רפופורט)
האורחים היחידים ליד הבר היו עיתונאים כמונו שהגיעו לעיר בחיפוש אחר התמונות, הקולות והסיפורים הקטנים מהם מורכב סיפור עיתונאי טוב.
בבר שתינו בירה או קפה ערבי בספלים קטנים. ריח חריף של קפה שרוף ועשן סיגריות דחוס.
קבוצות אתניות שחיו אלה לצד אלה, משפחות שהתערבבו, נוצרים עם מוסלמים שחלקו בתים, משקים ורכוש, זרקו את כל זה ברגע שהתאפשר להם והאש ניצתה ברחבי המדינה
יש בעיר הַאֲפָלָה, מחשש מתקיפות הצבא הסרבי הסדיר וכוחות מיליציות מקומיות נוצריות של לאומנים סרבים. אנחנו רצינו לעבור על הצילומים שצילמנו בדרך, והיינו צריכים לקבל החלטה אם משדרים הלילה לניו יורק או לא.
הצילומים שצילמנו לאורך הדרך במספר נקודות היו צילומי נוף פסטורליים, שדות ירוקים עד האופק, ואז הרים גבוהים שבחורף בוודאי כוסו בשלג והפכו שוב למגרשי משחקים לילדים.
יש גם “Piece to Camera” שצילמנו, עם הכתב שמנסה בארבעים וחמש שניות מדודות לספר על הדרך שעשינו עד לזאגרב, כשהוא מתעכב על הקונטרסט בין הנוף הפסטורלי הכפרי לבין הדי הארטילריה שנשמעו במרחק.
לא ראינו את הירי ולא את הפגיעות, סיפר הכתב לצופים האנונימיים, שמענו רק את ההדים הרחוקים. מלחמה סטרילית.
פסטורליה בקרואטיה-סלובניה
דיברנו בטלפון הקווי דרך המרכזייה במלון עם מערכת חדשות-החוץ של הרשת בלונדון ועם עורכת המהדורה בניו-יורק. האחרונה ביקשה שנשמור על עצמנו אבל באותה נשימה ציינה שהיא כמובן תשמח שנגיע לבניין תחנת הטלוויזיה המקומית עוד באותו הלילה ונשדר משם את החומרים שצילמנו – והם כבר יערכו מזה כתבה של דקה וארבעים וחמש שניות למהדורת הערב המרכזית של הרשת בארה״ב.
הכתב התעכב על הקונטרסט בין הנוף הפסטורלי הכפרי לבין הדי הארטילריה שנשמעו במרחק. לא ראינו את הירי ולא את הפגיעות, סיפר הכתב לצופים. שמענו רק את ההדים הרחוקים. מלחמה סטרילית
השעה בזאגרב הייתה כבר שמונה וקצת.
עיר במלחמה, עיר מדממת, חשוכה, עיר עצבנית וקופצנית. בניו יורק יצאו בשעה הזו לארוחת צהרים.
הכתב ואני עשינו הערכת מצב. התייעצנו עם זורן, והחלטנו שאני יכול לצאת לתחנת הטלוויזיה המקומית להעביר משם בשידור לוויין את התמונות, הקולות והפרשנות.
וכך אני, הקלטת עם צילומי הדרך לזאגרב וה-Piece to Camera של הכתב בתרמיל הקטן שלי, כשזורן ליד הגה האאודי המשוריין, החבוט, עם סימני ירי בדלתות, כזה ששימש כבר צוותי תקשורת אחרים במלחמות קודמות. ואני התכנסתי לי עם עצמי ומחשבותיי במושב האחורי עם התרמיל. יצאנו לדרך.
ניסיתי בלי הצלחה גדולה לשמור על פרופיל נמוך ולא כביטוי, ניסיתי להיות נמוך מקו החלון רק למקרה ש… עצמתי עיניים לחמש דקות, ניסיתי להתרכז, להירגע, סוג של מדיטציה אינטואיטיבית, בעוד הרכב המשוריין משייט לו דרך הסמטאות הקטנות אל עבר בניין הטלוויזיה של קרואטיה בפרבר של עיר הבירה.
מפאת הוראות ההאפלה המוקפדת בעיר, זורן הדליק רק פנס קדמי אחד. אחרי כעשר דקות נסיעה בסמטאות צדדיות כדי שלא למשוך תשומת לב צלפים שאיש לא ידע בדיוק היכן הם – שלא כמו בסראייבו לדוגמה, שם ידע כל מי שנסע ברחוב הראשי שזאת רק שאלה של זמן עד שהצלף שבמשמרת יסגור עליך כוונות.
ניסיתי בלי הצלחה גדולה לשמור על פרופיל נמוך. ולא כביטוי, ניסיתי להיות נמוך מקו החלון רק למקרה ש… עצמתי עיניים לחמש דקות, ניסיתי להתרכז, להירגע, בעוד הרכב המשוריין משייט לו דרך הסמטאות
ואז הרכב נעצר. הבנתי ממנו שהגענו לתחנת הטלוויזיה. ״גוד לאק״ הפטיר עם חצי חיוך לעברי וסימן לי עם אצבעות משולבות, ויצאתי אל החושך. הפנס היחיד של האאודי האיר באור חיוור את שער הברזל הגבוה של מתחם תחנת הטלוויזיה הממלכתית JRT.
השער היה נעול.
