הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב - ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
ואז הרכב נעצר. הבנתי ממנו שהגענו לתחנת הטלוויזיה. ״גוד לאק״ הפטיר זורן הנהג עם חצי חיוך לעברי וסימן לי עם אצבעות משולבות, ויצאתי אל החושך. הפנס היחיד של האאודי האיר באור חיוור את שער הברזל הגבוה של מתחם תחנת הטלוויזיה הממלכתית JRT והשער היה נעול.
תחנות טלוויזיה הן אתרים אסטרטגיים, בעיקר בדיקטטורות. שם אין אלטרנטיבה לשידור הממשלתי. חששתי שיהיה קשה להיכנס.
שער הברזל הגבוה של מתחם תחנת הטלוויזיה הממלכתית JRT היה נעול. תחנות טלוויזיה הן אתרים אסטרטגיים, בעיקר בדיקטטורות. שם אין אלטרנטיבה לשידור הממשלתי. חששתי שיהיה קשה להיכנס ניסיתי לפתוח את השער בדחיפה. חיפשתי אינטרקום, חבל עם פעמון, משהו בכדי למשוך תשומת לב. כלום, שקט. ובינתיים השעון לא עוצר, זמן השידור בלוויין לניו-יורק שהוזמן מתקרב. מעולם לא פספסתי דד-ליין! הבניין הגדול שמאחורי השער, צלחות לוויין על הגג. אין ספק שאני במקום הנכון. בעיטה והשער נכנע. אנחת רווחה ומיהרתי פנימה אל עבר מקור האור היחיד, נורת חשמל צהובה האירה באור חלש את הכניסה.
גם כאן ליד הדלת לא היה איש. דלת עץ כבדה החליפה את דלת הזכוכית מחשש לרסיסים. בחרתי לטפס בגרם המדרגות מימין. מדרגות אבן רחבות , מעקה מברזל, מבנה קומוניסטי טיפוסי משנות החמישים המוקדמות, חסר חן או ייחודיות. ראיתי בניין כזה בלובליאנה, ודומה לו גם בפראג ובטימישוארה. כבר הייתי בקומה השנייה של הבניין. אין סימן חיים. טיפסתי לקומה השלישית ונעצרתי בראש גרם המדרגות ליד שולחן עץ פשוט, כיסא ושומר שלא מדבר אנגלית. נורה צהובה הפיצה אור חלש שהתנדנדה בקצהו של כבל חשמל חשוף. ככה זה היה אז אצל הקומוניסטים הסוציאליסטים.
אלוהים מה עושים. את הטלפונים הסלולריים עוד לא המציאו. הייתי בטוח שבניו יורק מחכים לשידור הלוויין שהוזמן ומאבדים סבלנות. אם נאחר – נאבד את ״החלון״ שהוזמן לשידור עבורנו, וכל מה שצילמנו לאורך היום בדרך מלובליאנה לזאגרב פשוט ילך לפח, ליטרלי.
ניסיתי לפתוח את השער בדחיפה. חיפשתי אינטרקום, חבל עם פעמון, משהו בכדי למשוך תשומת לב. כלום, שקט. ובינתיים השעון לא עוצר, זמן השידור בלוויין לניו-יורק שהוזמן מתקרב. מעולם לא פספסתי דד-ליין! הראיתי לשומר את הקלטת - הוא עשה ״לא״ עם הראש. הראיתי לו את השעון באצבע עצבנית; גם זה לא הרשים אותו. הקלף האחרון שניסיתי זאת תעודת העיתונאי. כלום! לב אבן קרואטי.
החלטתי לעשות מעשה וגייסתי לעזרתי מעט מקורטוב ״החוצפה הישראלית״ שאני תמיד מחזיק בתרמיל: עקפתי את השומר ומיהרתי אל עבר מה שנראה כפס דק של אור צהבהב שנמלט לו מסדק צר בדלת בהמשך הפרוזדור.
השומר חזר להניח את ראשו על השולחן. חזר לחלום על ימים טובים יותר או סתם לנמנם. אכן הדלת אל חדר הבקרה הראשי של התחנה לא הייתה סגורה עד הסוף. הדפתי את הדלת, עשר דקות לשידור. יש אלוהים והוא ישב על כסא מנהלים שחוק, טכנאי מקומי מנומנם האזין לרדיו. במוניטור על הקיר מולו – הטלוויזיה כבר לא שידרה. הולכים לישון מוקדם במלחמות. הייתה רק תמונה קפואה של color bars על המסך.
נתתי לו את הקלטת והוא לא הבין, הביט בי במבט של "מה אתה רוצה מחיי אני מתכונן ללכת הביתה עוד רבע שעה".
חזרתי על המסר: אני אן.בי.סי ניוז, Press, אמריקן ג׳ורנליסט, EBU , וניסיון אחרון, כמו לוחש את הקוד לדלת המערה החשמלית – Eurovision. את הקוד הזה הוא הכיר, חייך, ומיד רכן אל השולחן הגדול להרים את השפופרת של טלפון שחור גדול. רשמתי note to self להביא לו מחר לשידור הערב בקבוק קוניאק כדי להבטיח את המשך יחסי הידידות המתחממים כאן בקונטרול.
הראיתי לשומר את הקלטת – הוא עשה ״לא״ עם הראש. הראיתי לו את השעון באצבע עצבנית; גם זה לא הרשים אותו. הקלף האחרון שניסיתי זאת תעודת העיתונאי. כלום! לב אבן קרואטי.
הטכנאי הקרואטי ליד הקונסולה הגדולה סובב את ידית ההפעלה של הנ.ל.נ ובקלות מפתיעה התחבר מיד למרכז הבקרה בג׳נבה. אפשר היה לנשום לרווחה - כמעט. עוד דקה או דקותיים והשידור היה אמור להתחיל. הוא הכניס את הקלטת למכונה המשדרת. לחץ PLAY ונתן לי את האפרכסת. ניו-יורק על הקו! יש אלוהים, שוב לא הפסדתי דד-ליין!
ואז במשך עשר דקות ראיתי את התמונות ושמעתי את הקולות כשהם עלו באנטנה בזאגרב וירדו במערכת הראשית בניו-יורק. ידעתי שעוד דקה או שתיים אפשר יהיה להכריז על good night, לסגור את השידור ולחזור לחדר במלון לשנת לילה קצרה.
החומרים אכן הגיעו ליעדם במערכת בניו יורק כשלוש שעות לפני המהדורה המרכזית של היום ששודרה בחוף המזרחי של ארצות הברית באותו לילה. סיפור המלחמה שהתחדשה בבלקן פתח את הבלוק השני של המהדורה, דקה ארבעים וחמש.
אבל אז עוד רגע לפני שהודיתי בהינד ראש ולחיצת יד לטכנאי שמת גם הוא כבר ללכת הביתה, העורכת הראשית בניו-יורק רק ביקשה להודות לי ולצוות על העבודה והוסיפה בחיוך גדול שנשמע היטב במערכת הקשר של הרשת מניו יורק דרך לונדון וג׳נבה ועד לזאגרב: ״ידעתי! חנני לא יאכזב, ולא יקבל לא כתשובה! חנני שלנו סוכן המוסד ״
ולי רק נשאר לחייך חיוך קטן, ולהודות לאלוהי הטלוויזיה באותו רגע, על כך שאף אחד בתחנה בזאגרב באותו הלילה לא הבין אנגלית.
חלק קטן מסידרת הכתבות שהכנו אז ביולי 1992 בלינק הזה