עם טהא חסֵין חזרה לקהיר 2023 - הפרק הראשון
הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג שלי ב- ״זמן ישראל״ בקישור הבא:
מטוס הבואינג 737 של איג'יפטאייר בטיסה מספר 527 מתל-אביב לקהיר החליק על המסלול החשוך של שדה התעופה הבינלאומי של קהיר - מעט לפני חצות. הקפטן ברך את הנוסעים בערבית מצרית, ברקע התנגנה לה מוסיקה, משהו מלחניו של עבדול חלים חאפז או אום כולתום. דרך החלון הקטן ראינו את המדרגות מוסעות אל דלת הבואינג, עוד רגע ואני אעמוד בפתח המטוס. נשמתי עמוק, הגנבתי חיוך קטן, וירדתי במדרגות הברזל מהמטוס את המסלול בדרך אל האוטובוס שהסיע אותנו לטרמינל.
פעם ראשונה תייר במצריים.
ובכל זאת מרגיש לי כאילו הגעתי אל מקום מוכר - כן, כבר ״הייתי כאן״... בשנת 1969. כן כן... שמונה שנים לפני ביקורו הבלתי נשכח של נשיא מצריים סאדאת בירושלים, המורה לערבית המיתולוגי והמחנך שלנו בבית הספר התיכון בתל-אביב, מר אברהם לביא, הביא לנו יום אחד לשעור הערבית חוברת קטנה, תכולה, ואמר, בואו נקרא סיפור...
על הכריכה הייתה רק מילה אחת, בערבית, באותיות מצויירות, ״الأيام״ [אַלְאָיָאם - בעברית: ״הימים״]
וכך, עם הספרון הזה, יצאנו יחד אז, כל תלמידיו של לביא, לטייל במצריים של טהא חסין; ילד, עיוור. שוטטנו במשך מספר שיעורים בין דפי הספר שכתב חסין, הסופר הכי גדול של מצריים, יש שיגידו, למרות שלא זכה מעולם בפרס נובל לספרות. הוא תאר בפרוטרוט את סיפור חייו וחיי הסובבים אותו. הוא עשה זאת בגוף שלישי, כקריין המספר סיפור. העיוורון עזר לו להתרכז בקולות בני האדם ובעלי החיים סביבו, בריחות הצמחים, הפרחים, ובמאכלים שאמו הגישה לו.
תיאור חיי היום-יום של הילד המתבגר מבוקר עד לילה, עם אחיו וחבריו בכפר, בבית הספר, הכותאב. שם ישבנו עמו למרגלות המלמד. כשבחר לאכול מה שבחר - ולאו דווקא את מה שאהב ורצה, רק בכדי שלא ייכשל וילכלך את בגדיו, הרגשנו צביטה בלב.
טהא הכניס אותנו אל עולמו של ילד עיוור שלא נכנע לגורלו. עולם שנמתח בין הבית לגדר הקנים שהקיפה אותו, גדר שהיתה עשויה קני תירס גבוהים, ותעלת המים לצידה, תעלת השקיה שבאה מן הנילוס.
הוא סיפר על הארנבת שהריח ושמע כשדחקה את עצמה בין קני התירס ויצאה אל המרחב, והוא, שכל כך רצה לצאת איתה, נשאר לשבת על מקומו. הוא לא יכול היה לזנק כארנבת מעל הגדר, או להידחס בין הגבעולים.
בדרכו שלו הוא זכר במיוחד את ריחו וטעמו של הכרוב הגדול הירוק.
הוא נזכר איך אהב לצאת מהבית בשקיעה, בשעת ארוחת הערב, והוא, הקטן, עמד נשען על גדר התירס מהרהר עמוק במחשבותיו כששקשוק הצלחות בוקע מהבתים שמאחוריו.
ואז כשמלאו לו שלוש-עשרה הוא עבר ללמוד בקהיר לצד אחיו הגדול. התשוקה שלו לידע היתה כל כך גדולה כמו שהוא מספר, עד שהיה מוכן לוותר על הקשר עם המשפחה, ובעיקר עם אמו, שנשארה מאחור בכפר, כשעזב אל הבירה.
למרות חמישים וארבע השנים שעברו מאז נכנס אברהם לביא לכיתה י״א 7 והספר בידיו, אני עדיין זוכר גם חלק מהביטויים השיריים כפי שנכתבו במקור, בערבית. לדוגמא ضجيج وعجيج ... בוקה ומבולקה, קרקורי התרנגולות, תיאור ציורי להמולת העיר הגדולה. הכרך הגדול.
חסין תאר בספר ברגישות מופלאה את הקשיים בהם נתקל בסביבה החדשה שלא הכיר - ילד עיוור בן 13, במטרופולין הגדול באפריקה. שם נדרש להיות תלוי באחרים. את הלימודים בקהיר תאר כ "ים חסר גבולות" של למדנות, "נחוש לזרוק את עצמו לים הזה, לשתות ממימיו, ככל שניתן לו, היה מוכן אפילו לטבוע בו"
קהיר היתה כל מה שלא הכיר בכפר ילדותו על הגדה המערבית של הנילוס, לצידה של תעלת המים הקטנה.
כבר בכניסה למטוס של איג'יפטאייר בבן-גוריון, בטיסה מספר 527 מתל אביב לקהיר, הרגשתי צביטה קטנה של התרגשות בלב. ביקרתי במסגרת עבודתי בארצות רבות, חלקן היו פחות ידידותיות לדרכון הישראלי - אבל הכניסה למטוס מצרי עם דייל ודיילת המברכים בערב טוב, כשברקע התנגנה לה מוזיקה ערבית נראתה לי כסצנה מתוך סרט מצרי של יום שישי, שהיה מוקרן בערוץ היחיד של הטלוויזיה בישראל בשנות השישים המאוחרות, אירוע שהפך מסורת בהרבה משפחות ולא רק של עולי מצריים.
הניב המצרי של הערבית המדוברת להבדיל מניבים אחרים של הערבית המדוברת באזורים אחרים, מתנגן ברכות, כמו בסרטים. הדייל הניצב בכניסה למטוס מברך אותנו בברכת ערב טוב, ערב של ורדים. ואני עונה בברכת ערב טוב, ערב של חלומות.
ניסיתי להחיות את שרידי השפה הערבית שלא עשיתי בה שימוש למעלה מחמישים שנה... וכמו במשחק, הדייל בכניסה משווה ומעלה, ועונה לי בצירוף עשיר יותר ומחכה לראות אם אני אוכל להשיב. הרמתי ידיים, חייכתי, ונכנסתי פנימה.
הכנות אחרונות לפני המראה. הוראות בטיחות, חגורות הצלה, ופתחי חירום, ואז מערכת המולטימדיה במטוס ברכה את ברכת הדרך, בערבית, כשעל המסך על גב הכיסא שלפני, הופיע המצפן המורה לכיוון העיר מכה – למקרה ונרצה לשאת תפילה משלנו.
שעה וקצת של טיסה ולקראת חצות הגענו לקהיר. הפעם עם דרכון וויזה. עמדתי דקה בפתח המטוס, מרגיש לשנייה אחת כמו הנשיא אנואר אלסאדאת כשהגיע לשדה התעופה בן גוריון במוצאי שבת אחת בשלהי שנת 1977.
תזמורת צבאית לא ניגנה לכבודי את ההמנון ולא נפרש שטיח. צביקה המדריך זרז אותנו אל האוטובוס שהמתין על המסלול. לילה ראשון במצריים.
בפרק הבא:
תזמורת צבאית לא ניגנה לכבודי את ההמנון ולא נפרש שטיח. צביקה המדריך זרז אותנו אל האוטובוס שהמתין על המסלול. חזרה לקהיר.